המדובר בערעור על החלטת קצין התגמולים, לפיה נדחתה תביעת המערער להכרת זכות נכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום). השאלה שהייתה שנויה במחלוקת הינה האם ההכרה בתשלום תגמול "נצרך" למערער, אמורה להתחיל מדצמבר 1987, מועד פגיעתו, או שמא ממועד ההכרה בנכותו (שנת 1991)?
עובדות המקרה בקצרה: המערער, שירת בצנחנים. במלחמת "שלום הגליל", בשנת 1982, נפצע בברכו. עקב פציעתו עבר המערער כמה ניתוחים במסגרת אגף השיקום של משרד הביטחון. המערער שוחרר מביה"ח לביתו, אולם לאחר שמשפחתו אבחנה שינויים מוזרים בהתנהגותו הוחזר לביה"ח. המערער אושפז למספר שבועות, עד לסוף אוקטובר 1987. במהלך אשפוז זה אובחן שטף דם מוחי עם עדות לפגיעה באזור המוח. לאור זאת, ביום 3.12.87 הגיש המערער תביעה להכרה באחריותו של משרד הביטחון לאירוע המוחי. בשנת 91', לאחר סחבת שנמשכה 3.5 שנים, הודיע קצין התגמולים למערער, כי הוועדה הרפואית קבעה את דרגת נכותו לשיעור של % 68ואישר למערער תגמול חודשי של "נצרך" החל מיום 1.11.91. המערער הזדרז, וכבר ביום 5.8.92 פנה בדרישה להכיר בו כ"נצרך" מחודש דצמבר 87'.
בפתח דבריו מציין ביהמ"ש מהי הגדרת "נצרך" הנתונה בסעיף 1 לחוק, לפיה נצרך הינו אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו בגלל מום גופני או שכלי ואין סיכוי נראה לעין שאפשר יהיה לשקמו אי פעם. מהגדרה זו מסיק ביהמ"ש כי תנאי הזכאות מיוסדים על תשתית עובדתית בעלת שני מרכיבים:והמרכיב הכלכלי והמרכיב הרפואי, כאשר הקשר בין שני המרכיבים הוא קשר של סיבה ומסובב.
לדידו של ביהמ"ש העובדה, שמצבו הרפואי של המערער הוכר כמות שהוא למפרע, יש בה כדי לקבוע שכבר בדצמבר 1987 היה מצבו כמצבו כפי שהתברר לאחר מכן ביולי 1991, הווה אומר, אילו ידע קצין התגמולים בדצמבר 1987 את אשר נודע לו ביולי 1991, אין ספק בדבר כי היה קובע שהמערער אינו בר-שיקום כבר בדצמבר 1987.
לעניין רטרואקטיביות תשלום התגמולים, נקבע כי אין זה מתקבל על הדעת, והדבר מנוגד לתכלית החקיקה, שהנכה יסבול רק משום שההליכים לפי הוועדה הרפואית ולפני קצין התגמולים נמשכו ללא הצדקה למעלה משלוש וחצי שנים (1987-1991).
לדידו של ביהמ"ש, הכל מודים שקודם שהודיע קצין התגמולים למערער שדרגת נכותו עולה על %50, לא יכול היה הוא להגיש תביעתו לתגמול "נצרך". הוא אמנם הגיש את תביעתו לתגמול "נצרך" מיד לאחר שקיבל את החלטת קצין התגמולים מיולי 1991, על כן, כפי שזכאי המערער לתגמול רגיל לפי דרגת נכות בשיעור % 68למפרע מדצמבר 1987, כן זכאי הוא לתגמול "נצרך" למפרע מאותו מועד.
"אין הדעת סובלת מצב, ואף שורת הדין לא תוכל להשלים עמו, בו ידו האחת של קצין התגמולים נועלת את השער להכרת זכות נכה בפני המערער, וידו השנייה מושטת לו להגשת הבקשה לתגמול נכה נזקק מעבר לשער הנעול".
לדידו של ביהמ"ש, אילו סבלנו תוצאה כזו, היינו מקפחים את זכויותיהם של כל הנכים הנזקקים שאיתרע מזלם, כאשר קצין התגמולים, בטעותו, סירב להכיר בזכותם כנכים ולאחר מכן הוברר שטעה והערכאות השיפוטיות הכירו בזכותם. תוצאה מפלה זו עומדת בסתירה עם רוח החוק ועם מטרתו שלא להפלות בין הנכים.
לאור זאת מתקבל הערעור ונקבע כי המערער זכאי לתגמול "נצרך" החל משנת 1987, כאשר מתגמול זה ינוכו כל התגמולים (השוטפים) ששולמו לו החל ממועד זה, באשר אין הוא זכאי לקבלם ביחד עם תגמולי "נצרך" (תשלומי כפל).
ענ 387/92 אברהם לורנץ נ' קצין התגמולים
דוד סער, עו"ד
