המדובר בנכה צה"ל שנפטר כתוצאה מנכותו המוכרת. לאחר פטירתו של המנוח, פנה בנו, המערער, אל קצין התגמולים בבקשה להכיר בו כיתום אשר אינו עומד ברשות עצמו העונה על הגדרת המונח "בן משפחה" כאמור בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום).
בהחלטתו דחה קצין התגמולים את בקשת הבן, כשלטענתו לבן מלאו 26 שנה בעת מות אביו ועל-פי חוק המשפחות לא ניתן היה להכיר בו כיתום במועד זה. כן קבע קצין התגמולים כי הידרדרות מצבו הנפשי של הבן חלה והתהוותה לאחר שמלאו לו 21 שנים ובכך נקטע תנאי הרציפות.
המערער לא הסכים עם החלטת הדחייה ועל כן הוגש ערר שבנדון בפני ביהמ"ש השלום, במסגרתו טען כי נכותו התהוותה עוד בהיותו קטין בן 16 וכן, כי תלותו באביו ז"ל היא מוחלטת. כן טען המערער כי בעקבות פטירת אביו, חלה החמרה במצבו כשנכותו מהמוסד לביטוח לאומי נקבעה לשיעור של 100% לצמיתות. כמו כן, מזה 4 שנים שהוא מטופל אצל פסיכיאטריים שונים מטעם משרד הביטחון וכי נוכח פגיעותיו הקשות ולמרות שעבר את גיל 21, עת התייתם מאביו, הוא היה ונותר בלתי כשיר לפרנס עצמו, ועל כן לדידו מוצדק והכרחי להכיר בו כיתום אשר אינו עומד ברשות עצמו כהגדרתו בחוק התגמולים.
מנגד טען קצין התגמולים כי הגדרת "נצרך" הינה אדם שאינו מסוגל להשתכר כדי מחייתו ואין לו הכנסה כדי מחייתו. ולכן לדידו גם אם נניח כי המערער אינו מסוגל להשתכר למחייתו, עליו למלא תנאי נוסף והוא כי עליו להיות "נצרך" – היינו כי אין לו הכנסה כדי מחייתו. יתרה מכך, לטענת קצין התגמולים, המערער מקבל גמלה חודשית מהביטוח הלאומי, וכן קיבל בעבר סכומי כסף משמעותיים בתיק הנזיקין נגד חברות הביטוח והינו בעל רכוש נוסף. בנוסף, לטענת קצין התגמולים החוק מתייחס אך למצבים בהם הילד אינו עומד ברשות עצמו במועד בו התייתם, כאשר מצב זה התהווה ונמשך ברצף מלפני היותו כבן 21 שנים, מה שלא תואם המקרה דנן.
בפסיקתו מפרש ביהמ"ש את המונח "בן משפחה", שבסעיף ההגדרות בחוק, לפיו ילדו של נספה הוא מי אשר טרם מלאו לו 21 שנים ללא קשר לגילו במועד מותו של הנספה. כמו כן, באשר לילד הסובל מליקוי גופני או שכלי, כדוגמת המערער, קובעת ההגדרה, כי אם סבל היתום ממום מן הסוג הנ"ל בעת מות הנספה, כי אז יהיה זכאי להיחשב כ"בן משפחה" גם אם מלאו לו יותר מ- 21 שנים בעת שמת הנספה או אף לאחר מותו.
לפיכך, קובע ביהמ"ש, כי באשר לאופן פרשנות סעיף ההגדרות, הצדק עם המערער, באשר ההגדרה אף מתיישבת עם הטעם להוספת המילים " … או בהגיעו לגיל 21 אחרי מותו … ", שכן מילים אלו באות להבדיל את הילד בעל המום מן הילד הבריא. (ילד בריא יחשב כ"בן משפחה" כל אימת שאיננו בן 21 שנים, ובהגיעו לגיל זה, גם אם לאחר מות הנספה, הוא חדל מלהיחשב כ"בן משפחה", ואילו ילד בעל מום יחשב כ"בן משפחה" גם בהגיעו לגיל 21 לאחר מות הנספה).
יוצא, כי אמנם עבר המערער את המשוחה הראשונה, אלא שלאחר עיון במסמכים הרלוונטיים, ביניהם, התצהירים שהוגשו, חוות דעת המומחים ולאחר בחינת טענות הצדדים והעדויות שנשמעו מטעמם, נראה כי לא הצליח הלה להרים את הנטל הרובץ לפתחו להוכיח כי בעת מות אביו, סבל מליקוי גופני או שכלי, אשר בעטיו לא עמד ברשות עצמו והיה נצרך. ומשכך נדחה ערעורו של המערער.
הכרת משרד הביטחון ביתום נצרך
וע (חי') 511-01 כהן אלי נ' משהב"ט-אגף השיקום-ק.תגמולים
דוד סער, עו"ד
