פנסיה תקציבית היא הסדר לתשלום פנסיה בין העובד לבין מעסיקו. בהתאם להסדר זה, המעסיק מתחייב לשלם קצבה חודשית לעובד לאחר פרישתו מהעבודה. גובה הפנסיה תלוי במספר קריטריונים, ביניהם בין היתר, מספר שנות הוותק שצבר העובד במקום העבודה ובשכר שלו לפני מועד הפרישה.
שיטת תשלום פנסיונית זו, אשר בוטלה באופן הדרגתי החל משנת 1998, הייתה נהוגה בעבר בעיקר בקרב עובדי מדינה ובגופים ציבוריים אחרים. מטבע הדברים, בשיטה זו, המעביד הוא זה שלקח את הסיכון, כאשר זכויות העובד מוגדרות ומובטחות עוד טרם יציאתו לפנסיה. ונסביר, בהתאם לשיטה התקציבית, לזכות העובד נצברים מדי שנת עבודה 2% משכרו, זאת עד למקסימום של 70% (35 שנות עבודה).
היות וכידוע לכל, תקציב המדינה מוגבל עד מאוד, ובכל עת מנסה המדינה לחסוך ולקצץ היכן שאפשר, בשנת 98', כאמור לעיל, הוחלט על שינוי המדיניות הפנסיונית של העובדים, היינו מעבר משיטת תשלום פנסיה תקציבית (שיטה שהביאה לזליגה של מיליוני שקלים מקופת המדינה עבור קרנות הפנסיה של האסכולה המבוגרת), לשיטת תשלום באמצעות פנסיה צוברת. בהתאם להסדר פנסיוני זה, גם העובד נעשה שותף לחיסכון הפנסיוני, עת מפריש מדי חודש אחוז מסוים לקופת הפנסיה שלו. בדרך זו נוצר איזון בין החובות של המעביד להשתתפות העובד, כך שבפועל על העובד חלה חובת השתתפות מינורית בחסון לפנסיה.
למעשה, ההבדל המהותי ביותר בין שתי השיטות הפנסיוניות, הוא שבשיטת הפנסיה הצוברת, לחוסך אין כל הבטחת זכויות. הכספים שיקבל לאחר פרישתו יהיו נגזרת של הכספים שהפקיד לחיסכון לאורך השנים והתשואות שכספים אלה רשמו בשוקי ההון, בהם מושקעים הכספים.
לסיכום, נדמה כי לכאורה קיימת עדיפות מסוימת לשיטת הפנסיה הצוברת, זאת כאשר עסקינן בעובדים צעירים שיכולים להגיע לאחוזי פנסיה גבוהים. למשל עובד בגיל 27 שיעבוד עד גיל 67 יגיע לכ- 120% פנסיה, לעומת 70% בפנסיה התקציבית. עם זאת יש לזכור שבפנסיה הצוברת, העובד משתתף במימון הפנסיה, דבר שמקטין בצורה משמעותית את יתרון הגיל.
דוד סער, עו"ד
לקריאה נוספת:
*פנסיית נכות
*מדריך לתובע – פנסיה
