על מנת לפשט את הסוגיה, נתרגם אותה למספרים: העובדת עבדה משך 36 חודשים במשכורת חודשית ממוצעת של 10,000 ₪. בהתאם לחוק זכאית היא לפיצויי פיטורים בסך 30,000 ₪ (משכורת עבור כל שנת עבודה). בקרן הפנסיה, הופקדו עבור העובדת תגמולי פיצויים בגין 12 חודשי עבודה בלבד. אלא שבפועל, לאור רווחיות קרן הפנסיה, נצברו בקרן הפנסיה סך של כמעט 30,000 ₪ בגין הפרשות של 12 חודשי עבודה בלבד.
והשאלה שעלתה, האם רווחים אלו שייכים לעובדת, וממילא על המעסיק להשלים את פיצויי הפיטורים מבלי להתחשב ברווחים שנצברו או שמא הרווחים שייכים למעסיק, וממילא כמעט ואינו צריך להשלים את פיצויי הפיטורים, שנצברו בקרן כמעט במלואם?
בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעורה של העובדת ופסק כי הכלל הבסיסי בחוק פיצויי פיטורים הוא כי עובד המסיים עבודתו בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים, זכאי לפיצויים המחושבים לפי מכפלת משכורתו האחרונה בשנות עבודתו.
כמו כן, מקריאת סעיף 14 לחוק הפיצויים, עולה כי נקודת המוצא בחוק היא שתשלומי המעסיק לקופת הגמל אינם באים במקום פיצויי פיטורים (אלא אם כן נקבע אחרת בהסכם קיבוצי). מכאן משתמע, שהתשלומים הצבורים בקופת הפיצויים, שנמצאת בבעלות המעסיק, נחשבים במקרה הרגיל, כחסכון בידי המעסיק, שאף זכאי להשבתם לידיו ככל שהעובד סיים עבודתו בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים.
ביה"ד הארצי מבהיר את פסיקתו, וקובע כי באופן תיאורטי אין מניעה שהמעסיק ישלם את מלוא פיצויי הפיטורים לעובד מכיסו הפרטי ובמקביל ימשוך לידיו את מלוא הכספים הצבורים בקופת הפיצויים, שכן כספים צבורים אלו, הם אחד מדרכי החסכון של המעביד.
הערעור כאמור נדחה, ונפסק כי הרווחים שייכים למעסיק.
דוד סער, עו"ד
