הלכה פסוקה היא, כי על הניזוק מוטל הנטל – נטל ולא חובה – להפחית הנזק שעוולת המזיק גרמה לו. נטל זה נקבע במפורש בחקיקה באשר לפיצוי בגין הפרת חוזה (סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). חרף היעדרה של הוראה מפורשת בעניין זה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הלכה פסוקה היא, כי נטל זה קיים גם בדיני הנזיקין . הבסיס האנאליטי לנטל זה אינו נקי מספקות. יש הרואים בו חלק מעקרון האשם התורם, אחרים קושרים עיקרון זה לכללי הסיבתיות ולכללים בדבר מטרת הפיצויים הקשורים בהחזרת המצב לקדמותו. נטל ההוכחה, כי הניזוק-התובע לא עמד בחובת הקטנת הנזק, מוטל על כתפי המזיק-הנתבע. נטל זה מחייב את המזיק להראות, כי מאזן ההסתברויות נוטה לכוון טענתו, על פיה הניזוק לא עשה את המוטל עליו, ולא נהג כנדרש על מנת להקטין את נזקו.
במילים פשוטות, משמעות ההלכה הינה כי הניזוק שנפגע, צריך להקטין את נזקו על ידי פעולות סבירות אשר ביכולתו לעשות ואם לא יעשה כן יקוזז מהפיצוי שיפסק לו אותו חלק סביר שניתן היה להקטין. כך למשל, אדם שנפגע ויכול לחזור לעבודה חלקית או עבודה אחרת המתאימה למצבו הרפואי אף שהיא שונה מהעבודה בה עבד קודם לפגיעה, צריך לחזור ולעבוד.
נשאלת השאלה עד כמה נרחיק בדרישה להקטין את הנזק והאם נדרוש מאדם שנפגע לעבור ניתוח לצורך הקטנת נזקיו ? בע"א 252/86 יצחק גולדפרב נ כלל, דן בית המשפט העליון בסוגיה זו. במקרה זה נפגע אדם בתאונת דרכים ובעקבות המקרה עבר ניתוח והוכנסו לרגלו מסמרים. מומחה בית המשפט קבע כי אם יוציאו את המסמרים מרגלו יפחת אחוז הנכות בכ- 10%. בית המשפט העליון קבע כי בנסיבות המקרה היה על הניזוק לעבור ניתוח על מנת להקטין את ניזקו ולפיכך החליט לקזז מהפיצוי המגיע לניזוק את אותו חלק שיכול היה לקזז. בית המשפט מסביר את ההחלטה וקובע כי יש להתחשב במספר גורמים שיש בהם כדי להשפיע על סבירות התנהגותו של הניזוק. גורמים אלה הם בעיקר מידת הסיכון שבניתוח, מידת הכאב והסבל הכרוכים בו ומידת ההצלחה שניתן לצפות לה.
בע"א 120/00 יעל נ' בצלאל נדונה אותה שאלה ובית המשפט קבע פרמטרים על פיהם תיבחן השאלה. ראשית, כי קיים טיפול רפואי אשר היה עשוי להיטיב את מצבו של הניזוק. שנית, כי הניזוק נמנע מקבלתו של הטיפול המיטיב. שלישית, שלאחר שיקול כלל נסיבות המקרה הרלבנטיות יימצא שהניזוק התנהג התנהגות בלתי סבירה כשנמנע מקבלת הטיפול. בעניין זה יש חשיבות למידת הסיכון והכאבים הכרוכים בטיפול הרפואי, לעומת הסיכויים שבו. יש חשיבות גם למודעות שהייתה לניזוק, לסיכון ולכאבים, לעומת הסיכויים הכרוכים בטיפול. מודעות זו יכול שתתקיים אם משום שהוסברה לניזוק ואם משום שהיא גלויה לעין לכל אדם סביר. רביעית, יש להוכיח את קיומו של קשר סיבתי בין מעשיו או מחדליו של הניזוק לבין נזקו המוגדל.
לסיכום: אומנם קיימת חובה על הניזוק לעשות להקטנת נזקו, דא עקא שחובה זו הינה תלויית נסיבות בהתאם לכל מקרה ומקרה. בעניינים כגון אלו רצוי להיוועץ בעו"ד המתמחה בנזיקין.
דוד סער, עו"ד
