פרשה בה נפלה התובעת במדרכה, עקב מוט ברזל שהשאירה העיריה בהתרשלותה ופוצתה ב 490,000 ₪.
בתביעה בגין נזקי גוף נוהגים התובעים להפריז בנזקם, והנתבעים – להמעיט, באופן שמגיע לכדי אבסורד ממש. השופט היושב בדין מודע לנטיית הצדדים להגזים. כיצד יברור את האמת? דוגמא לכך ניתנה בתא (עכו) 2307/99 לוי אנה נ' עיריית קרית ביאליק (ניתן ביום: 30.12.04).
באותה פרשה נפלה התובעת במדרכה, עקב מוט ברזל שהשאירה העיריה בהתרשלותה. היא הפכה למשותקת ולתלויה לחלוטין בבני משפחתה. נפסק כי אין בהיות התובעים עדים מעוניינים, כדי למעט מעדותם. כן נפסק כי בנסיבות שבהן דימויה העצמי של התובעת היה חשוב לה מאד עד שניסתה "לשמור על פאסון", לא יתכן שתפריז בתיאור סבלותיה ומחלותיה, נהפוך הוא. העירייה ניסתה לטעון כי טענת התובעת שטרם התאונה הייתה בריאה – שקרית היא, וזאת משום שהיא נזקקה גם לפני התאונה לתרופות באופן קבוע. נפסק: "בעיני הסביבה, כל עוד אין היא מאושפזת או נזקקת לעזרה, הרי היא כאדם "בריא". יתרה מכך, ידועה נטיית קרובים להגזים ואין בכך כדי להפכם לשקרנים".
העירייה ניסתה להציג סטטיסטיקות לפיהן אישה בגיל התובעת נזקקה לעזרת צד ג' גם טרם התאונה, וטענתם נדחתה: "כנראה זה נכון, עובדתית, הוכח כי זה לא היה מצבה של התובעת המסוימת שבפניי, בה עלי לדון ולא בתובעת "סטטיסטית" אלמונית". מאידך, כשבאו עדי העירייה להעיד על מצב התובעת נכון להיום, הביאו דו"ח שהיא "כמעט עצמאית", אשר עמד בסתירה לעובדות שלפיהן, היא נזקקה לסיוע יום יומי ברחצה, לבוש, סידור תרופות, ועוד.
בסופו של יום, נפסקו לתובעת 490,000 שקלים בגין עזרת צד ג', הוצאות רפואיות וכאב וסבל.
המסקנה: אין להיבהל מטענות חברת הביטוח כי טרם התאונה היה התובע פגוע וחולה ממילא, ואילו לאחר התאונה הוא "עצמאי" ו"דינאמי". אם בפי התובע טענה אמיתית של נזק גוף, אל לו להסס – עליו לתאר את מצבו כמות שהוא, בלא צורך להגזים, והאמת לבדה תצא לאור.
דוד סער, עו"ד
