השפעת המיקום על שאלת האחריות בתאונות ימיות

מאת:

תאונות בים, אם כי אינן שכיחות כמו תאונות דרכים, מתרחשות מעת לעת. תאונות ימיות יכולות להיגרם כתוצאה ממפגש של שני כלי שיט, כלי שיט ואדם שוחה, או כל גורם אחר המצוי בים.

כמו בכל תאונה, גם בתאונות ימיות בהן נגרמים נזקי גוף, הניזוק רשאי לתבוע את המזיק בגין הנזקים שנגרמו לו. לשם כך, על הניזוק להוכיח את חבותו של המזיק, בין אם בהתקיים עוולת הרשלנות, עוולת הפרת חובה חקוקה, או כל עוולה אחרת המטילה את האחריות לנזקים על מי שגרם להם בפועל.

בניגוד לסברה של רבים, הים אינו נחלת הכלל, לפחות לא במובן זה שכל אדם יכול לעשות כאוות נפשו בכל חלק בים. ישנם חופי רחצה מוכרזים, אזורים אסורים לשחייה, אזורים מותרים לשיט, נמלים וכיו"ב.

המקום המדויק בו ארעה התאונה יכול להשפיע באופן מהותי על שאלת האחריות. תקנה 68 לתקנות הנמלים (בטיחות השייט) תשמ"ג-1983, קובעת כך:

"(א) לא ישיט אדם כלי שיט במקום שהוכרז כמקום רחצה מוכרז בצו הסדרת מקומות רחצה (מקומות רחצה מוכרזים ואסורים בחופי הים התיכון), התשמ"ב – 1982…וכן באזור של 50 מטרים לאורך החוף מקצה כל גבול של מקום כאמור, בתחום של 300 מ' מנקודת שפל המים.

(ב) בכל מקום אחר מן האמור בתקנת משנה (א) לא ישיט אדם סירת מנוע בתחום של 300 מטרים מנקודת שפל המים, זולת לצורך מעבר אל מעבר לתחום האמור, ובלבד שמהירות הסירה במעבר כאמור לא תעלה על חמישה קשרים..".

מן החיקוק האמור עולה, כי אסור לחלוטין להשיט סירת מנוע בתחום מקום שהוכרז כמקום רחצה מוסדר, ומחוץ לגבולותיו של חוף רחצה מוכרז, קיים איסור להשיט סירת מנוע בתחום של 300 מ' מהחוף, אלא לצורך מעבר מחוץ לתחום זה בלבד.

בת"א (תל אביב) 63663/04 כהן סמי נ' בן צבי ירון ואח', התובע נפגע מסירת מנוע אשר השיט הנתבע. בהיעדר מחלוקת על עצם הפגיעה, עיקר המחלוקת נסבה סביב שאלת מקום התרחשות התאונה והמרחק מחוף רחצה מוכרז. התובע, במספר הזדמנויות שונות, נתן מספר גרסאות שונות בנוגע למרחק מהחוף בו שחה בעת התאונה. הנתבע, אשר טען כי התאונה מול חוף שאינו מוכרז כחוף רחצה, נתן אף הוא מספר גרסאות שונות. לבסוף, בחרה השופטת לדחות הן את גרסת התובע והן את גרסת הנתבע, ולקבל את גרסתו של עד ראיה, אחד הנוסעים בסירה הפוגעת. על יסוד עובדות אלו, קבעה השופטת כי הנתבע לא הפר את הוראות תקנות הנמלים (בטיחות השייט) תשמ"ג-1983, ולא ניתן לייחס לו הפרת חובה חקוקה.

אולם, מלבד עוולת הפרת חובה חקוקה עלתה גם שאלת התרשלותו של הנתבע בעת הנהיגה בסירה. לעניין זה קבעה השופטת כך:

"הוראת החוק אוסרת על כלי שייט לשוט בטווח של 300 מ' מקו החוף, אך אין היא אוסרת על שחיינים לשחות למרחק העולה על 300 מ' מקו החוף! הווי אומר, כי על הנתבע, כמשיט הסירה היה לצפות הימצאותם של שחיינים במים, גם בטווח העולה על 300 מ' מקו החוף, במיוחד מול חוף רחצה מוכרז."

הנתבע, כך קבעה השופטת, כלל לא הבחין בתובע לפני הפגיעה, אלא לאחר שחש חבטה בסירה. עובדה זו מעידה על כך כי הנתבע לא התבונן בנתיב השיוט, כפי שחובתו הייתה לעשות, שאז היה יכול והיה צריך להבחין מבעוד מועד בתובע ובתנועות החתירה שביצע בעת השחייה, לעצור את הסירה או לסטות ולמנוע את הפגיעה בתובע. מכאן, שהתובע הוכיח כי הנתבע נהג את הסירה בחוסר זהירות, סטה מסטנדרט ההתנהגות הסביר המצופה ממשיט סירה ובכך התרשל כלפיו, ומשגרם לו נזק, הרי שהוא חב ברשלנותו בגין העוולה שעוול כלפי התובע, לפי סעיפים 34 ו-35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] והכללים שהתגבשו בפסיקה. מנגד, נקבע לתובע אשם תורם בגובה של 40%, מאחר והוא שחה באזור המותר לשיט ללא כובע או בגד זוהר, אשר יכול היה למשוך את תשומת ליבו של משיט הסירה מבעוד מועד.

מה הסיכוי של התביעה שלי?
השלימו את 3 השלבים בטופס ליחצו על הזמן שיחת הערכה ונחזור בהקדם!

    ממלאים את הפרטים ולוחצים על הכפתור

    דילוג לתוכן