בית המשפט המחוזי קיבל תביעה של אדם, אשר נפגע על ידי סוסים רכובים בחוף ימה של נתניה, וחייב את העירייה ונתבעים נוספים בפיצוי בגין הנזק שנגרם לו.
כפי שנקבע בחוק הסדרת מקומות רחצה ובפסיקה אשר פירשה אותו, הרשות המקומית אשר בשטח שיפוטה מצויים חופי ים עשויה לשאת באחריות לנזקים הנגרמים לפוקדים את החופים, בנסיבות מסוימות. האחריות המוטלת על רשויות מקומיות להסדיר ולפקח על הרחצה בחופים הינה מובנת ואף מתבקשת. אולם, עד כמה ניתן למתוח את חובת הזהירות של העירייה? האם ניתן להטיל עליה אחריות לכל פעילות המתרחשת בחופי הים, ולאו דווקא פעילות הקשורה בכניסה אקטיבית למים (כגון רחצה או שיט)?
עם שאלה זו נדרש להתמודד בית המשפט המחוזי בתל- אביב, בת"א 2993/99 אהרון בן שטרית נ' מאיר הרוש ואח'. התובע הגיש לביהמ"ש תביעה כנגד מספר נתבעים, ביניהם עיריית נתניה ומדינת ישראל, בגין נזקים אשר נגרמו לו לטענתו עקב פגיעה ע"י סוסים רכובים בחוף ימה של נתניה, עת עסק בפעילות ספורטיבית על החוף. הנתבעים האחרים היו רוכבי הסוסים ובעל החווה ממנה יצאו הרוכבים עם הסוסים.
התובע טען כי חובת הפיקוח של העירייה ושל המדינה אינה חלה רק בחוף מוכרז ורק בעונת הרחצה ואינה מוגבלת למתרחצים, אלא חלה כלפי כל מי שפוקד את חוף הים. לטעמו, חובת הרשויות כלפי התובע נובעת הן מחיקוקים שונים, וביניהם- חוק הסדרת מקומות רחצה, פקודת המשטרה וחוק רישוי עסקים, אשר על אכיפתם הן ממונות, והן מהיות הרשויות והמדינה, בהתאמה, מחזיקות ובעלות המקרקעין בהן ארעה התאונה. מאחר והוכח כי הימצאות סוסים בחופי ימה של נתניה היא תופעה ידועה ומוכרת, היה על העירייה והמדינה לנקוט האמצעי זהירות למניעת נזקים אשר הם עלולים לגרום. לטענת המדינה, לא חלה עליה חובת זהירות מושגית, לא כל שכן קונקרטית, כלפי התובע, וזאת, בהעדר יחסי שכנות בינה לבינו. לטעמה, התאונה לא ארעה כלל בחוף מוכרז, ומכל מקום, גם לו היה מדובר בחוף מוכרז, הרי בפועל זה לא שימש כלל לרחצה. יתר על כן, חובת הפיקוח של המדינה, מכח חוקי הסדרת הרחצה, חלה רק בעונת הרחצה, והיא מתייחסת רק למי שעושה שימוש בחוף הים למטרת רחצה, ולא למי שעוסק בריצה על חוף הים.
ביהמ"ש קיבל את טענת ב"כ העירייה, לפיה החוקים השונים המסדירים את הרחצה, לרבות חוק עזר לנתניה (הסדרת מקומות רחצה) תשכ"ו-1966, אינם חלים כלל בחודשי החורף. מסקנה זו הנה היחידה, המתיישבת עם תכלית החוק, שהיא הסדרת הרחצה ולא הסדרת כל סוגי הפעילויות בשפת הים. על אף שהדבר לא נאמר במפורש בדברי ההסבר להצעת החוק, ניתן להבין, כי מטרת החוק הייתה ליצור חובות מוגברות/נוספות, שיחולו על העירייה, באותו שטח מצומצם יחסית, אשר יוגדר כמוכרז לרחצה, ובפרק הזמן המוגבל של חודשי הקיץ, בהם פוקדים בני אדם רבים את חופי הים. עם זאת, אין פירושו של דבר, כמובן, כי בחודשי החורף, בהעדר תחולה לחוקי הסדרת הרחצה, אין לרשויות חובת זהירות כלפי מי שנמצא על שפת הים, שכן זו עשויה לקום גם מכח חוקים אחרים, כמו גם מכח פקודת הנזיקין (עוולת הרשלנות).
לאחר שביהמ"ש קבע כי ישנה חובת זהירות של העירייה במקרה זה, פנה הוא לבחון האם הופרה חובת הזהירות ומתקיימים יסודות עוולת הרשלנות, וקבע כך:
"חובת הזהירות של העיריה כלפי מי שנמצא בשפת הים, הנובעת מהיותה מחזיקת מקרקעין, כמו גם מחובתה מכח פקודת העיריות, לשמור על בריאות הציבור ובטחונו, ומחובתה מכח חוק רישוי עסקים, לפקח על עסקים טעוני רישוי, משמעה, כי על העיריה לנקוט באמצעי זהירות כנגד מפגעים, המסכנים את בריאותו ושלמות גופו של כל אדם הנמצא בשפת הים, כגון, זכוכיות, ברזלים חלודים וכל מכשול אחר המצוי על שפת הים, כמו גם, הבערת אש באופן בלתי מבוקר, ועוד כהנה וכהנה סכנות פוטנציאליות, לרבות, סוסים היוצאים עם רוכביהם מחוות סוסים, הפועלת באופן בלתי מבוקר וללא רשיון עסק, לדהירה בשפת הים. כל אלה יוצרים סיכון בלתי סביר, אשר לעיריה חובה למנעו (פרשת ועקנין, בעמ' 126-127). עצם קיומה של החובה, איננו תלוי בעונת השנה, ואף איננו תלוי בסוג החוף – בין מוכרז ובין אם לאו. שכן, בני אדם פוקדים את חופי הים גם בחודשי החורף, וחובבי הספורט, נוהגים להלך או לרוץ גם בחופים שאינם מוכרזים, וגם כלפיהם מוטלת על העיריה חובה, למנוע נזקים צפויים." (ההדגשות אינן במקור- ד.ס.)
ביהמ"ש קבע כי על העירייה הייתה מוטלת חובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים להזהיר את הפוקדים את חופי הים מפני הסכנה של דהירת סוסים בחוף. חובת הזהירות ברורה ומפורשת בחוק בחודשי הקיץ, אך קיימת גם בחודשי החורף, במידה מופחתת.
לכן, מצא בית המשפט מקום לחייב את העירייה בפיצוי נזקיו של התובע בשיעור של 20%, כששאר הנזק, בניכוי אשם תורם של התובע בשיעור של 20%, הושת על הנתבעים האחרים.
דוד סער, עו"ד
