המקרה שלפנינו (ע"א 1457/07 עיריית הרצליה נ' ארי כץ ואח') הגיע לדיון בפני בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים. התובע (המשיב בערעור), תבע את עיריית הרצליה ומדינת ישראל בגין נזקים חמורים שנגרמו לו כתוצאת מכך שראשו נחבט בסלע במהלך שחיה בחוף הים של הרצליה. ביום קיץ ביולי 1993, התובע הגיע לחוף הים בהרצליה עם משפחתו. במהלך שהייתו במים, נפגע התובע בצורה קשה ביותר בראשו לאחר שנחבט מסלע, בנסיבות אשר הצדדים חלוקים עליהן. כתוצאה מפגיעה זו, נותר התובע משותק בארבע גפיו לצמיתות.
התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר סקר עשרות עדויות, הן בנוגע לאופן התרחשות האירוע והן בנוגע להליכי הפיקוח והאחזקה של חופי הרחצה. בין היתר, אחת המחלוקות נסבה סביב שאלת השילוט אשר היה בחוף במועד האירוע, והאם השילוט היה ברור דיו כך שהרוחצים יכלו להבחין בין החוף המוכרז, לבין החוף הלא מוכרז אשר היה צמוד אליו. בית המשפט המחוזי קבע כי במועד האירוע, החוף הלא מוכרז נחזה לבאים לרחוץ כחוף רחצה מוכרז. באותו חוף בו שחה התובע, היו שני מפגעים עיקריים: סלעים המצויים בעומק החוף המהווים חלק משונית טבעית, וסלעים שהושלכו בסמוך לקו החוף על ידי אדם שהתגורר במערה באזור. התובע נפגע מסלע אשר היה בעומק המים, מרחק כמה עשרות מטרים מהחוף.
בית המשפט המחוזי קבע כי העירייה והמדינה הפרו את חובת הזהירות שלהן, בכך שלא פעלו להכריז על קטע החוף הבלתי מוכרז כחוף מסוכן על אף המפגעים שהיו בו. בית המשפט אף דן בשאלת האשם התורם וקבע כי התובע לא היה ער לסכנה הטמונה בסלעים שבשונית אשר "לא היו ניכרים ובולטים לעין מעל פני המים." עם זאת, ציין בית המשפט כי
"ללא ספק אדם הנכנס לרחוץ במעמקי מי הים, לא כל שכן בשעת דמדומים, במיקום הרחוק מספר עשרות מטרים מקו החוף, ומסוכת ההצלה, ולאחר שעות הרחצה… נוטל הוא על עצמו סיכון מסוים".
על כן, קבע בית המשפט כי התובע נושא באשם תורם של 30%. בית המשפט המחוזי חייב את המערערות לשלם לתובע סכום של 15,345,071 ש"ח, בגין מספר ראשי נזק. מן הסכום הזה הפחית בית המשפט 30% אשם תורם ותשלומים למוסד לביטוח לאומי בסך של 2,423,005 ש"ח. על פסק דין זה הוגשו ערעור וערעור שכנגד לבית המשפט העליון.
בערעור, טענו עיריית הרצליה והמדינה כי אין לראות בהן אחראיות לאירוע מכוח עוולת הרשלנות. המערערות טוענות גם כי חובת הזהירות שלהן קמה רק בחופים מוכרזים או בחופים מסוכנים כהגדרתם בחוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד-1964.
בית המשפט העליון קבע שאין מקום להתערב בממצאים העובדתיים של בית המשפט המחוזי, בנוגע לנסיבות התרחשות האירוע והשילוט שהיה בחוף. לכן, נדחה הערעור ככל שהוא חולק על כך שהחוף הלא מוכרז נחזה להיות כחלק מהחוף המוכרז. ביהמ"ש העליון קיבל גם את הקביעה כי קיים קשר סיבתי בין התרשלות המערערות, לנזק שנגרם לתובע.
בסופו של דבר, על אף שלא שינה את קביעת בית המשפט המחוזי לעניין האשם התורם, הוריד בית המשפט מסכום הפיצויים שנפסקו לתובע בגין הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד, והפחית את הסכום ב-20%, שכן לטענתו נפסק לתובע סכום גבוה מידי. יתר ראשי הנזק, נותרו בעינם.
המסקנה העיקרית שיש לקחת מפסק דין זה היא, כי על הרשות המקומית שבשטח שיפוטה נמצא חוף ים, מוטלת אחריות להציב שילוט ברור ובולט לעין, ולתחום את חופי הרחצה המוכרזים בהם ניתנים שירותי הצלה, כך שניתן יהיה בנקל להבחין בינם ובין חופים לא מוכרזים, בהם לא ניתנים שירותי הצלה והרחצה בהם כרוכה בסיכונים רבים. יחד עם זאת, אחריות הרשויות אינה מוחלטת, ועל כל אדם המגיע לרחוץ בים מוטלת החובה לשקול את צעדיו כאדם סביר, ולהימנע מנטילת סיכונים שאינם מחויבי המציאות. המחיר של חוסר תשומת לב במקרים אלו, כפי שניתן ללמוד מהקרה דנן, עשוי להיות גבוה מאד, ואין פיצוי כספי גבוה דיו, אשר יכול לפצות אדם בגין נזקים חמורים כאלו.
דוד סער, עו"ד
