מאיר מאור נ' החברה הכלכלית אשקלון

פורסם ב: 6/4/2007

בתי המשפט בית משפט השלום אשדוד א 001350/03 בפני: כב' השופטת מיכל וולפסון תאריך: 04/06/2007

בעניין: מאיר מאור ע"י ב"כ עו"ד סער דוד התובע נ ג ד החברה הכלכלית אשקלון ע"י ב"כ עו"ד ג'אן הנתבעת

לכתב תביעה בטענות (2007-06-16): תא 1350/03 מאיר מאור נ' עירית אשקלון עו"ד: דוד סער לסיכומים בטענות (2007-06-16): תא 1350/03 מאיר מאור – ב"כ עו"ד דוד סער נ' החברה הכלכלית אשקלון שופטים: מיכל וולפסון עו"ד: דוד סער

החלטה

1. בהסכמה הדיון בתביעה חולק בין אחריות לנזק. בשלב ראשון נשמעו הראיות לגבי שאלת האחריות.

2. התביעה בפני היא לפי פקודת הנזיקין, נ"ח, כנגד הנתבעת המנהלת ו/או המפעילה ו/או המתחזקת של מתחם המרינה בתחום שיפוטה של העיר אשקלון (להלן:"המרינה"), בגין נזק שנגרם לתובע אשר החליק תוך כדי ירידה לכיוון הים בממשה במרינה באשקלון. בכתב התביעה נטען כי החליק בגלל ירוקת אך בחקירתו התובע לא היה יכול לאשר קיומה של ירוקת (עמ' 14 מול שורה 22 לפרוטוקול). כמו כן נטען שהתובע נפגע כי לא היו במקום מעקות או אמצעי אחיזה אחרים.

3. האירועים נשוא התביעה הם שביום 28/6/96 נכנס התובע לתוך שטח המרינה באשקלון במטרה להשיט את אופנוע הים שלו. אין מחלוקת כי לתובע היה מותר להיכנס למרינה באשקלון ואין מחלוקת כי מותר היה לו להשתמש בשירותי המרינה כדי להוריד לים אופנוע ים. ישנה מחלוקת לגבי בחירת התובע בממשה המסוים לפעולה זו. מפני שבמרינה קיימים שני ממשים. האחד, שבו ארעה התאונה, הוא רחב ברוחב 15 מטר ואינו מיועד לקהל הרחב אלא לבית ספר לשייט, והשני הצר יותר, המרוחק יותר, מיועד לקהל הרחב.

4. התובע בחר להיכנס לממשה המיועד לבית הספר לשייט, הוא הממשה המזרחי (או בלשון חלק מהעדים, הממשה הדרומי). אני מאמינה לעד מטעם הנתבעת מר פורטוגלי, שהבהיר פעם אחר פעם לכל מי שהגיע למרינה שאין להשתמש בממשה המזרחי. אני גם מאמינה לעדי הנתבעת שהעידו שבמקום היו שלטים המזהירים מפני החלקה, כמו שאני גם מאמינה לעדותו של מר פורטוגלי שאסר על הורדת אופנועי ים בממשה המזרחי. מתוך העדויות עלה שהממשה המזרחי רחב ולכן יותר נוח לתמרון לבאי המרינה המגיעים עם רכבים, מאשר הממשה המערבי המרוחק יותר.

5. התובע תיאר את נסיבות התאונה. ביום 28/6/96 הוא הגיע עם רכבו למרינה ולאחר שנכנס למרינה פנה לממשה המזרחי והוריד במורד הממשה את רכבו, שאליו הייתה רתומה עגלת נשיאה ועליה אופנוע הים. הוא שחרר את אופנוע הים למים והוא החזיר את עגלת הנשיאה למקומה ביבשה. אחר כך הוא ירד בחזרה לכיוון המים. תוך כדי צעידה לכיוון המים הוא החליק על הבטון באזור המפגש עם המים ונפגע.

6. התובע הסכים בחקירתו הנגדית כי הוא יורד ים ותיק. יש לו רישיון לשייט משנת 1976. הוא השתמש בשירותי המרינה משנת 1995 (עת היא נפתחה). הוא השתמש בממשה המזרחי יותר מפעם אחת. הוא העיד שלא בדק קיומה של ירוקת ורק הניח את קיומה כי במקום של מפגש בין מים לבטון יש ירוקת.

7. ב"כ הצדדים חלוקים בשאלה האם התובע הרים את נטל השכנוע להראות שהנתבעת התרשלה. כמו כן הם חלוקים בשאלה על מי הוטל הנטל להביא ראיות שהנתבעת התרשלה. ב"כ התובע טען בסיכומיו כי חל כאן הכלל של הדבר מעיד על עצמו וגם הכלל של דברים מסוכנים שבשניהם על הנתבעת להרים נטל הבאת הראיות שלא התרשלה (סעיפים 41 ו – 38 לפקנ"ז, בהתאמה).

8. מתוך מכלול הראיות והעדויות עולה כי אין מחלוקת שהאזור של המפגש בין המים לבטון בממשה היה מועד לסכנת החלקה. גם מנהל המרינה באותה עת, העד פורטוגלי העיד שאף הוא החליק שם (עמ' 35 לפרוטוקול מול שורת 1 – 2). כי זו הבעיה בכל מפגש של מים ובטון (עמ' 37 לפרוטוקול). העד פורטוגלי כמו גם התובע, שבהמשך גם ניהל את המרינה, העידו שחיפשו פתרונות לבעיה זו. הפתרון שבסופו של יום נמצא היה ריפוד הבטון (עמ' 42 לפרוטוקול מול שורות 15 – 14).

9. התובע לא העיד מצדו מומחה לבטיחות של מרינות. הצעת מותב זה בסוף שלב הראיות לנסות ולמנות מומחה מטעם בית המשפט לא צלח.

10. השאלה הראשונה היא האם הנתבעת התרשלה כאשר פתחה את המרינה לשימוש הקהל הרחב ובית הספר לשייט מבלי לפתור את בעיית ההחלקה או העדר קיומם של אמצעי אחיזה נאותים בממשה המזרחי. הטענה של הנתבעת כי ממשה זה לא פתוח לקהל הרחב אינה מהווה תשובה. כי הממשה היה פתוח לקהל מסוים שהיה חשוף להחלקה באותה מידה. השאלה האם הנתבעת התרשלה מחייבת להשיב קודם כל על השאלה האם הנתבעת נהגה בסבירות, או בלשון סעיף 35 "כאדם סביר". לכך תתווסף השאלה האם ניתנו פתרונות אחיזה נאותים בממשה שניתן להיאחז בהם במצב של החלקה. כל העדים העידו כי בעיית ההחלקה בממשה הייתה בעיה ידועה שחיפשו לה פתרונות. לפי עדותו של העד פורטוגלי המידע מה לעשות לא היה בנמצא וגם כשביקר במרינות אחרות התברר שהן סובלות מאותה תופעה (עמ' 39 לפרוטוקול). נעשו כל מיני ניסיונות בין של הנחת שטיחים ובין של הנחת רשת ממתכת (עמ' 16 ו – 38 לפרוטוקול). העד מטעם הנתבעת, מר פורטוגלי גם העיד שהמרינה נבנתה לפי סטנדרטים ימיים ידועים (עמ' 33 לפרוטוקול). מתוך מכלול הראיות שהוצגו בפני השתכנעתי כי לא ניתן להכריע על פי הראיות שהוצגו בשאלה האם הנתבעת התרשלה בכך שלא פתרה את בעיית ההחלקה בהיבט של עצם היווצרות המשטח המסוכן במפגש בין בטון וים.

11. אני אפוא לוקחת כנתון, כפי שעשו כל העדים, שבמפגש בין הבטון למים יש סכנת החלקה גם כשאין ירוקת. מכאן אפנה לשאלה האם הנתבעת התרשלה כאשר פתחה את הממשה לקהל כאשר המבנה לא לקח בחשבון את בעיית ההחלקה בין במניעתה ובין באספקת אמצעים לאחיזה וייצוב במקרה של החלקה. נטען על ידי התובע להעדר קיומן של מעקות. לכך השיב העד מטעם הנתבעת כי מדובר על רוחב של 15 מטרים. משנשאל על מי שרוצה בכל זאת להיאחז במשהו השיב כי יש מעקה מבטון (עמ' 42 לפרוטוקול). המעקה הוא החלק העליון של קיר מהקרקע ועד לפני המים. לתצהירי העדים מטעם הנתבעת צורפו צילומים של הממשה (נספח ב'). העיון בצילומים מראה כי אין מדובר במעקה שניתן להיאחז בו בקלות במצב של החלקה. יתרה מזאת מי שיוצא מהמים הרוצה לייצב את עצמו צריך להתלות על המעקה בטרם יניח כף רגלו על רצפת הבטון כדי לא להחליק. העד עופר כהן, אף הוא ימאי ותיק, העיד שכדי לצאת מהמים בממשה הוא הולך על ארבע (עמ' 26 לפרוטוקול מול שורה 23).

שקלתי את יתר התשובות שניתנו כולל שהממשה לא היה מיועד לשימוש לקהל הרחב וכי היו במקום שלטים ולא השתכנעתי כי בכך נפתרה בעיית הסיכון לפגיעה.

מאחר וכל העדים הסכימו שיש במקום בעיית החלקה ועדי הנתבעת אף העידו לקיומם של שלטים המזהירים מפני החלקה, ומאחר ולא הייתה מחלוקת שמעבר למעקה המתואר לעיל אין פתרונות אחרים לאחיזה וייצוב, נחה דעתי כי בממשה המזרחי היה סיכון של פגיעה מחמת העדר אמצעים לייצוב במצב של החלקה. מתוך הראיות עלה שאנשי המרינה חיפשו פתרונות יצירתיים למנוע החלקה. העד עופר כהן קרא למקום מלכודת (עמ' 26 לפרוטוקול). לכן לכאורה גם לפי נוסחת השופט לרנד הנד שעל פיה נבחנה השאלה של קיומה של התרשלות לפי המבחן שהתנהגות המזיק תיחשב כלא סבירה כאשר שיעור הנזק, בהתחשב בהסתברות להתרחשותו, עולה על ההוצאות למניעתו [ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2), 498 (2004) בהפניה לפסק הדין UNITED STATES V. CARROLL TOWING CO. 159 F.2D 169 173 (1947)].

בענייננו הוכח שלאור הנתון שבמפגש בין מים לבטון יש בעיה של החלקה והסתברות להחלקה עולה על ההסתברות שלא תהייה החלקה, אז כדי שתהיה התרשלות יש להראות ששווי הנזק הצפוי עולה על שווי העלויות של המניעה בין של ההחלקה ובין של אמצעים להיאחז בהם בעת החלקה. הנתבעת בחרה פתרונות מניעה שהם שלטים, מעקה שהוא בעצם הסף העליון של קיר, ואזהרה מפני שימוש בממשה. הפתרונות הללו לא היו יעילים למנוע החלקה או פגיעה מהחלקה אלא רק תרמו להקטנת היקף הנפגעים האפשריים. כי הממשה, כפי שהוא שימש גם את ילדי ביה"ס לשיט, אשר אף הם היו חשופים לאותה החלקה.

הפתרון של מעקה בקיר בגובה היד לא נבחן ולא הובאו ראיות לעלותו או יעילותו. בפועל נבחנו פתרונות של מניעת החלקה ע"י שטיחים שהעלות שלהם נמוכה מהנזק אך על פי העדויות התברר שהם לא היו יעילים. לבסוף, הונחה רשת, לאחר התאונה, שכנראה הייתה היעילה ביותר. חוסר הסבירות בהתנהלות הנתבעת גם עולה ממשך הזמן שנעשו ניסיונות לפתור בעיה שהייתה ידועה מראש. כי המרינה נפתחה בשנת 1995 והתאונה קרתה בשנת 1996, כאשר בעיית ההחלקה הייתה ידועה כנתון בכל מפגש בטון ומים לפני פתיחת המרינה לקהל.

על כן, השתכנעתי כי הנתבעת התרשלה כאשר אפשרה שימוש בממשה במצבו בעת התאונה.

12. מכאן, יש לבחון, לחלק זה של ההליך, האם הוכחו יסודות עוולת הרשלנות, כלומר, האם הוכחה חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, והאם הוכח שהיא הופרה, האם הוכח שההפרה גרמה לנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד ל"ז (1), 113).

חובת הזהירות המושגית – הוכח כי הנתבעת ניהלה את המרינה ועל כן היא גם אחראית לפתרונות שנבחרו לממשה המזרחי. הן לאזהרה מפני שימוש והן למניעה. המרינה הוכרזה כנמל וככזה היא נותנת שירות של נמל ימי לאנשים הנדרשים לשירותי נמל. על כן חלה אחריות כלפי אנשים מורשים לקבלת שירותי נמל.

חובת הזהירות הקונקרטית – התובע השתמש בשירותי המרינה וגם חתם על הסכם עגינה ועל כן היה צריך לצפות לגביו כי הוא יינזק אם ישתמש בממשה המזרחי. העולה מהראיות הוא שאומנם יש מחלוקת האם באותה תקופה היה הממשה המערבי פתוח או בשיפוצים אך אין מחלוקת כי השימוש בו לא היה נוח כל כך. על כן התובע וחבריו העדיפו את הפתרון של הממשה המזרחי על סיכוניו. העד פורטוגלי העיד שכל פעם שנעשה שימוש בממשה המזרחי ללא רשות מפורשת של בעל סמכות במרינה הוא היה גוער וצועק וכך נהגו גם יתר המעורבים בניהול המקום. מה שלא נעשה הוא לסגור את הכניסה לממשה המזרחי בשער שיחסום את כל פורצי הכללים. על כן, הוכחו קיומם של חובת הזהירות המושגית והקונקרטית וגם אי העמידה בהם. כי לא די להציב שלטים ולגעור ולנסות לחנך. מכאן שהוכח כי הנתבעת התרשלה כאשר אפשרה גישה לממשה הבעייתי שבו גם לא ניתן פתרון שיאפשר למחליק להיאחז בו מפני פגיעה.

13. הנתבעת טוענת לאשם תורם והסתכנות מרצון. לאחר ששקלתי את הטענות של הנתבעת השתכנעתי כי המקרה הוא של אשם תורם ולא של הסתכנות מרצון. התובע נכנס לממשה המשמש ילדי בתי ספר ועל כן אין לומר שנכנס מראש מתוך ידיעה למקום מסוכן.

14. הצדדים חלוקים בשאלה האם הממשה המערבי היה פתוח לשימוש או שמא היה בשיפוצים. לאחר ששמעתי את העדים אני מאמינה לעדי הנתבעת שביום התאונה הממשה המערבי היה פתוח לשימוש ולמעשה אלה היו הנחיות המרינה לגבי השימוש באופנוע ים. אינני נותנת אמון בגרסה שממשה זה היה סגור באותה עת. אני קובעת כי התובע בחר מחמת נוחות להיכנס לים מהממשה המזרחי. אני גם קובעת כי התובע עשה כן בידיעה שהממשה לוקה הן בבעיות החלקה והן במחסור נאות של אמצעי להיאחז בו במקרה של החלקה. אני גם קובעת מתוך גרסת התובע לאופן אירוע התאונה שהוא אפילו לא ניסה להיכנס למים מצד המעקה שקיים ולא נאחז בירידה, הגם שידע שהמקום מועד מחמת בעיית ההחלקה שלא נפתרה. בנסיבות אלה, אני מעמידה את תרומתו של התובע לתאונה על 50%.

15. סוף דבר, אני קובעת כי התובע הוכיח שהנתבעת אחראית לקרות הנזק שנגרם לו ב- 50%. אני קובעת את התיק לקדם משפט ליום 28/10/07 בשעה 12:50 לצורך קבלת תחשיבי נזק שיוגשו לתיק כדלקמן:

5129371 54678313 ב"כ התובע תוך 60 יום מהיום. ב"כ הנתבעת תוך 30 יום מקבלת תחשיבי הנזק של התובע.

5129371 54678313

מיכל וולפסון 54678313-1350/03 ניתנה היום י"ח בסיון, תשס"ז (4 ביוני 2007) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. מיכל וולפסון, שופטת

001350/03א 139 תמי דרעי נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

מה הסיכוי של התביעה שלי?
השלימו את 3 השלבים בטופס ליחצו על הזמן שיחת הערכה ונחזור בהקדם!

ממלאים את הפרטים ולוחצים על הכפתור