ת"א 19732-11-15

 

 

לפני כבוד השופט משה תדמור-ברנשטיין

 

התובעת:

 

 

פלונית

ע"י ב"כ עו"ד ציון בהלול

 נגד

 

הנתבע:

אלי טביב

ע"י ב"כ עו"ד אלון סער

חקיקה שאוזכרה:

פקודת הנזיקין [נוסח חדש]: סע'  38, 41

פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970: סע'  1, 54

פסק דין

המחלוקת

  1. התובעת, ילידת 8.8.1941, והנתבע, יליד 1958, שכנים באותו בניין (להלן: "הבניין"). מהעדויות עולה כי מזה מספר שנים עלו היחסים בין השכנים על שרטון, וכי תביעה זו שלפניי היא אך אחת מיני רבות שהגישו בעיקר על ידי התובעת, שהעסיקו ושמעסיקות ערכאות שונות בבתי המשפט השונים באזורנו, לרבות: בקשות לצווים במסגרת טענה להטרדה מאיימת, תביעה בענין תפיסת חזקה ייחודית בפני המפקחת על רישום מקרקעין בתל אביב, וגיחות לבית משפט המחוזי בשאלות של בזיון בית המשפט. התובעת אף פנתה פעמים רבות למשטרה בתלונות על מעשים או התנהלות שייחסה לנתבע. הנתבע טוען כי כל תלונותיה של התובעת – על לא עוול בכפו, ומדובר בהטרדה מכוונת מצידה.
  2. הכניסות לדירותיהם של התובעת והנתבע מצויות באותו פרוזדור, בקומה הראשונה לבנין, אליה מוביל גרם מדרגות מקומת הקרקע. דירתה של התובעת, בה מתגוררות התובעת עם בתה, ממוקמת בקצה המסדרון של הקומה הראשונה בבניין, כך שעל מנת להגיע לדירה זו, עליה לעלות בגרם המדרגות של הבניין ולפסוע במסדרון המשותף אל עבר דירתה (להלן בהתאמה: "דירת התובעת" ו-"המסדרון המשותף"). בדרכה לדירתה, במסדרון המשותף, חולפת התובעת על פני הכניסה לדירה שהנתבע הוא בעליה והמחזיק בה (להלן: "דירת הנתבע"), בה הוא מתגורר עם אשתו ושניים מילדיו. הנתבע הוא גם בעלים של דירה נוספת במפלס הקרקע של הבניין, דירת חדר המשמשת לנתבע כמחסן (להלן: "המחסן"). במחסן הוא עושה שימוש לאחסון זמני של סחורה, בשר ועופות, במקרר; אלו דרושים לחנות האטליז שמנהלת אשתו. אין מחלוקת כי היו תקופות שבחצר הצמודה למחסן, היה גם שובך ולול שבו היו עופות; לטענת הנתבע – מטר על מטר בלבד, וכבר מלפני 40 שנה.
  3. התביעה הנדונה הוגשה בטענה כי בגין מעשים ומחדלים של הנתבע, החליקה התובעת במסדרון המשותף בדרכה לדירתה ונפלה, ובנפילתה נגרם לה נזק גוף (להלן: "אירוע הנפילה"). התובעת טוענת כי אירוע הנפילה התרחש בשל החלקתה על הרצפה של המסדרון המשותף, שהיתה חלקה בשל האופן בו פעל הנתבע לנקות את המסדרון המשותף. התובעת טוענת לתחולת סעיפי העברת הנטל – ס' 41 ו-38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; לחילופין, טוענת התובעת כי הסיבה לכך שהרצפה היתה חלקה היא האופן בו נוקה המסדרון המשותף, לרבות – שימוש בחומר ניקוי שיש בו כדי לגרום לסכנת החלקה – בנתוניה של רצפת המסדרון.
  4. הנתבע, שלא היה עד לאירוע התאונה הנטענת, מכחיש: את ארוע הנפילה, את הטענה כי הרצפה היתה חלקה, ולחילופין, את הקשר בין המעשים והמחדלים הנטענים לכך שהרצפה היתה חלקה או לאשמו האישי, ובכל מקרה – את הנזק שנטען כי נגרם לתובעת. הנתבע טוען כי התביעה הנדונה היא התנכלות נוספת של התובעת, ללא בסיס.
  5. אף שהתובעת טוענת לנזק גוף מתמשך שנגרם לה בנפילתה, בלתי הפיך, אין טענה בענייננו לנכות צמיתה, להבדיל מטענה של אי-כושר זמני, קשיים פיזיים שהתובעת עדיין נתקלת בהם, וכאב וסבל. מבחינה אורתופדית מתמצה נזקה של התובעת בטענה לשבירת צלעות בגין הנפילה; שבר שהזמן מרפא. מכל מקום, לא הוגשה בנדון חוות דעת רפואית.

גרסת התובעת וטענות התובעת באשר לאחריות

  1. מטעם התובעת נטען כמפורט להלן בפרק זה:
  2. הנתבע מאחסן ומבצע שחיטה לבשר שנשלח למענו בכמות סיטונאית ובהמשך מוכר אותו בחנות שברשותו. כפועל יוצא מהליך השחיטה ו/או קבלת סחורות בדירת הנתבע, לרבות העברת החיות קודם לביצוע השחיטה לדירה ומאוחר לכך החוצה מהדירה, דם רב ניגר במסדרון המשותף ועל מנת להסירו שוטף הנתבע את המסדרון המשותף מעת לעת בחומר שטיפה מיוחד במכשיר שנועד לביצוע פוליש לרצפות.
  3. ביום 2.2.15, בשעה 19:30 או בסמוך לכך, נפגעה התובעת עת החליקה במסדרון המשותף המוביל לדירתה ונפלה כתוצאה ישירה מחומר השטיפה ששפך הנתבע במסדרון קודם לכן (להלן: "אירוע הנפילה").
  4. משהתאוששה התובעת מעוצמת הנפילה שהותירה אותה שכובה חסרת אונים בגפה, הבחינה התובעת בכפות ידיה כי הרצפה במסדרון המשותף מחליקה מאוד. בעניין זה יצוין כי בתו של הנתבע אישרה, כי אכן רצפת המסדרון הייתה מחליקה עד מאוד.
  5. התובעת ההמומה הצליחה בכוחותיה האחרונים לגרור עצמה אל פתח ביתה כשהיא גוררת עצמה על הרצפה באמצעות כפות ידיה, ובהגיעה אל ביתה היא התקשרה מיד אל בתה (להלן: "בתה של התובעת") שהגיעה במהרה לסייע לאמה. לעדותה של הבת [ש' 26-27 בעמ' 20 לפרו']: "היא בקושי יכלה לדבר, היא אמרה שנפלה וקיבלה מכה מאוד חזקה ובקושי יכלה לקום ובקושי יכלה לנשום. הרגשתי שעובר עליה משהו קשה". גרסתה זו של התובעת לא נסתרה ואף מתיישבת עם החומר הרפואי שהוגש לתיק, בדבר כאבי חזה ושברים בצלעות התובעת.
  6. עם הגעתה של בתה של התובעת לדירת התובעת, היא הבחינה מיד כי רצפת המסדרון המשותף מחליקה באופן בלתי סביר ומהווה מכשול וסכנה של ממש לכל עובר ושב המבקש לעבור במסדרון המשותף בדרך למחוז חפצו [ס' 9 לתצהירה]; כך העידה הבת בקשר למצבה של התובעת: "ש. אמך נפגעה מאוד קשה כשראית אותה? ת. נכון מאוד" [ש'30-31 בעמ' 20 לפרו'].
  7. אשר על כן, שיגרה בתה של התובעת בסמוך ליום קרות האירוע הודעה בוואץ-אפ אל בתו של הנתבע, המתגוררת עמו (להלן: "בתו של הנתבע"). במסגרת הודעה זו, עדכנה בתה של התובעת את בתו של הנתבע כי אמה החליקה בערב הקודם במסדרון המשותף וציינה בפניה כי רצפת המסדרון המשותף הייתה חלקה בצורה חריגה ובלתי סבירה.
  8. בתו של הנתבע השיבה לבתה של התובעת בתכתובת ממנה עולה, שכבר שמעה מאביה על נפילת התובעת, שרצפת המסדרון המשותף נשטפה קודם לקרות האירוע באמצעות חומר השטיפה ושהם מודעים לכך כי החומר הנ"ל מכיל חומרים הגורמים לרצפה להיות מחליקה באופן יוצא דופן ובלתי סביר. התובעת מפנה לכך, שבכתב ההגנה מיהר הנתבע לטעון טענה מגוחכת לפיה המסרונים הללו "בושלו" כביכול בצורה מלאכותית ויזומה ע"י התובעת; אולם לאחר מכן, ככל הנראה לאחר שהבין את קלישות טענתו זו, זנח הנתבע במסגרת תצהירו טענה מגוחכת זו והפסיק להכחיש את ההתכתבות בין השתיים.
  9. מעבר לכך, לא הכחיש הנתבע את תוכן המסרון מאת בתו, לפיו גם אחיה (בנו של הנתבע) החליק כתוצאה מביצוע השטיפה במסדרון, וכן את העובדה כי המסדרון אכן היה מחליק עקב השטיפה. כך העיד הנתבע בקשר לאירוע בו בנו החליק במסדרון עקב השטיפה שבוצעה: "ש. מה קרה לילדים? ת… היא אמרה ש[הילד] רץ בפרוזדור והחליק באותו יום.." [ש' 8-11 בעמ' 28 לפרו'].
  10. כך לעמדתה.

גרסת הנתבע וטענות הנתבע  להיעדר אחריות

  1. כאמור, לנתבע אין גרסה – מכוח ידיעה – לגבי הנפילה הנטענת ואופן הנפילה; הוא טוען שלא היתה נפילה או שהנפילה לא ארעה במסדרון המשותף או שהנפילה היתה קלה; ובכל מקרה, שאין קשר סיבתי בין מעשים ומחדלים שמיוחסים בתביעה לנפילה או אליו. מכל מקום, מטעם הנתבע נטען כמפורט להלן:
  2. ביום 2.2.15 פגשה את הנתבע את בתה של התובעת, במסדרון המשותף, וטענה בפניו שהתובעת נפלה בגלל שלטענתה הוא שטף את רצפת המסדרון בחומר מחליק. הנתבע השיב לה כי לא הוא שטף את המסדרון, ושאף אם בוצעה שטיפה ע"י בתו או אשתו מספר ימים קודם לכן, כשם שמתבצעת בכל שבוע, אין לה קשר לנפילתה של התובעת.
  3. האירוע הנטען מפי התובעת, קרה לכאורה 4 ימים לאחר יום השטיפה, ולא הגיוני כי בשל העובדה שרצפת המסדרון נשטפה 4 ימים קודם לכן תיפול או תחליק התובעת על הרצפה. די במרחק זמן זה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין שטיפת הרצפה לנפילתה של התובעת. הנתבע יטען, וכך גם הגיונם של דברים, כי ייתכן ורצפת המסדרון הייתה מחליקה בסמוך לשטיפה בלבד (!!), אולם גם במקרה שכזה, ברור כי זמן קצר לאחר השטיפה, הרצפה כבר לא הייתה מחליקה. מובהר, כי ממילא האירוע הנטען מטעם התובעת מוכחש ע"י הנתבע במלואו, והטענות וההסברים של מרחק הזמן הם מעל הצורך, ולחילופין.
  4. הנתבע טוען, כי לימים נודע לו שהתובעת דיברה עם השכנה בבניין המשותף, וסיפרה לה כי החבלות שנגרמו לה הן כתוצאה מנפילה בירושלים – עובדה שאושרה כאמור ע"י התובעת בחקירתה הנגדית, עובדה זו לא הובאה לעיני בית המשפט הנכבד מלכתחילה במכוון, מהסיבה שהתובעת ניסתה לזרות חול בעיני בית המשפט עת ניסתה לשייך את הפגיעות שנגרמו לה כתוצאה מהנפילה בירושלים – לחובתו של הנתבע בשל האירוע נשוא כתב התביעה!!! כן מפנה הנתבע, כי נמנע מלזמן את השכנה לעדות, מאחר שזו סירבה בתוקף להגיע בשל חששה להתייצב בבית המשפט; ומשכך לא עמד על כך לזמנה שלא בתצהיר, שכן לא רצה לקלקל עצמה את יחסי השכנות הטובים שהיו לו עם אותה שכנה.
  5. התובעת מעולם לא ביצעה פנייה כלשהי לנתבע באשמתו להחלקתה כתוצאה מחומר מחליק ששפך, אלא הפנייה היחידה שהייתה כלפיו הייתה של בתה של התובעת – ולאחר מכן, ללא כל התראה נוספת – קיבל הוא כתב תביעה מהתובעת; לטעמו, די בכך כדי להצביע על "יושרתה" של התובעת. הנתבע מוצא לציין, כי התובעת ובתה כבר מסרו לנתבע ולבני משפחתו בעבר, כי הן יעשו כל שביכולתן על מנת להוציא ממנו כספים ולהתנקם בו, אך מפאת בקשת בית המשפט הנכבד להתמקד במקרה נשוא התביעה – הנתבע יימנע מלהוסיף.
  6. למרות האמור, מוצא הנתבע לציין בסיכומים מטעמו כי החל משנת 2014, עת התובעת עברה להתגורר דרך קבע בדירתה בבניין המשותף, הגישה כנגד הנתבע עשרות רבות של תלונות שווא במשטרה ופתחה מולו באינספור הליכים משפטיים שנדחו בזה אחר זה – כך אף לשיטתה. לתובעת לא הספיק, והיא אף הלכה והשמיצה את הנתבע בכל הזדמנות אפשרות בקרב מכריו, משפחתו ולקוחותיו העסקיים – והציגה אותו כמי שמכה אותה, מקלל אותה, יורק עליה, גונב מים וחשמל, מנהל בית מטבחיים בביתו, מוכר בשר לא חוקי באטליז שבבעלותו ועוד – כאשר כל קשר בין דבריה לבין המציאות הוא מקרי לחלוטין, שלא לומר דמיוני. כך לעמדתו.

דיון בממצאים

  1. אקדים ואומר כי, ממכלול הראיות והעדויות אני מוצא שעולה כי התובעת נפלה במסדרון המשותף, כתוצאה מהחלקה.
  2. תמיכה בגרסה זו ניתן למצוא: בעדויות התובעת, שהיתה עדה יחידה לאירוע התאונה; בעדות בתה, שהיא עדות שקרובה לרס ג'סטה, של מי שהתובעת דברה עמה טלפונית מיד לאחר התאונה, והגיעה דחופה ובהולה לטפל בה; וכן, ובמשקל יתר – בתכתבות בוואץ-אפ בין בת התובעת לבת הנתבע מיום 2 בפברואר 2015, כדלקמן:

"                            17:42 – [בת התובעת מזדהה ופונה אל בת הנתבע בשמה הפרטי]:

17:42 – אמא שלי נפלה וסובלת מכאבים

חזקים מאוד

17:43 – את שפכת חומר מחליק בפרוזדור?

               [בת הנתבע:]

               17:43 – כן אבא שלי סיפר לי אני ממש

מצטערת גם אחים שלי החליקו. לא

ידעתי שזה ככה מחליק

               [בת התובעת:]

                                                            17:43 – איזה כאב לב

                                                            17:44 – אני מתפוצצת מבפנים

                                                            17:45 – חבל שלא שפכת מים ומלח כשיידעת שזה ככה

               [בת הנתבע:]

               17:45 – אני לא ידעתי

                              שטפתי ביום חמישי ולא הייתי שבת בבית".

  1. אם כן, תמצית אירוע ההחלקה וגרסאות הצדדים, לרבות סבירות התקיימות אירוע הנפילה כפי הנטען מטעם התובעת, מקופלת ועולה מתכתובת זו לעיל, הסמוכה במועדה ל"זמן אמת". זוהי עדות "טריה" ומוקדמת, שאני מוצא שהיא היא יחסית "נקיה" מכל אינטרס של רווח משני – לכל צד.
  2. אזכיר, כי לפי הדין יש ליתן עדיפות לעדות המוקדמת על פני עדות מאוחרת, שמן הסתם יכולות להיות בבסיסה מטרות של רווח משני בשל קיומם של הליכים [ע"פ 421/71 מימרן נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 281, 287 (1972)]. התפיסה בדין האזרחי היא שהעדות "החדשה" ששונה מהעדות הטריה שניתנה ישירות לאחר האירוע היא בבחינת "עדות כבושה", שאין ליתן בה אימון. ברוח זו, נכתב בענין ת"א (המחוזי ב-ת"א) 2283/05 אלכסנדר שקירוב נ' "אריה" חברה ישראלית לבטוח בע"מ (אוקטובר 2007):

"10. ניסיון החיים מלמד כי הגרסה הראשונה בזמן והקרובה ביותר לאירוע הינה הגרסה התואמת ביותר את אופן התרחשות הדברים המאוזכרים בה. כל שינוי בגרסה ראשונית זו מצריך הסברים למהות השינוי וסיבתו. וכך סוכמה ההלכה הפסוקה בעניין זה:

"הכלל הוא: עדות כבושה, ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום ש"הכובש עדותו" חשוד, מטבע הדברים, על אמיתותה. זאת כל עוד אין בפיו הסבר משכנע: על שום מה נכבשה העדות עת רבה; ומדוע החליט העד לחשפה."

                (יעקב קדמי, "על הראיות", 2003, חלק ראשון, עמ' 441)

  1. כפי שאפרט להלן, בנסיבות, אין בעדות עדי הנתבע "המאוחרת" כדי לסתור את גרסת בתו של הנתבע, שמתארת ב"זמן אמת" את מה שנמסר לה מאביה, לרבות החלקת אחיה באותו מקום, ואין בה כדי להרים את הנטל ,שבנסיבות -עובר אל הנתבע, לשלול את סבירות  גרסת התביעה ברמה שהדין דורש. אבהיר כבר עתה, כי כאשר חלק מהעדויות מטעם הנתבע תומכות בהתקיימותו של אירוע הנפילה כטענת התובעת, ואף קושרות לכאורה את הנתבע או מי מטעמו לגרימת הנפילה, לא שוכנעתי מהטיעונים מטעם הנתבע, שסתירות מסוימות שנמצאו בעדויות התובעת ובתה יש בהן כדי לאיין או לשלול מעיקרא את גרסת התובעת בענין הנפילה או לפגוע באמינותה – באופן שאין לקבלה.
  2. אין מחלוקת כי הנתבע עושה שימוש במכשיר "תעשייתי" שמבצע לרצפה פוליש באמצעות חומר שמוסף לו במיכל המיועד לכך [ר' נספח 1 לתצהיר בת התובעת ומוצגים ת/1 ו-ת/2; ור' עדות הנתבע שהמכשיר משמש אותו מימיו כעצמאי בניקוי דירות שעברו מהן – ש' 21-23 בעמ' 28 לפרו']. מאידך, הנתבע מבקש להרחיק עדותו, ולטעון כי הוא מבצע פוליש לא כל שבוע, אלא – רק פעם בשנה, וזה – רק לפני פסח, ולא בפברואר; לעדותו, השכנים יכולים להעיד על כך [ש' 28-29 בעמ' 28 לפרו']; אך השכנים לא הובאו לעדות.
  3. הנתבע מאשר כי שטיפות רגילות כדרך השגרה של הפרוזדור נעשות מדי שישי, לקראת שבת, ולעתים גם בימים אחרים, כש"הפרוזדור מלוכלך", אך אלו נעשות על ידי בתו ואשתו "ולעתים נדירות אני" [ש' 23-24 בעמ' 27 לפרו']. יתר על כן, לעיתים זה לא נעשה כחלק משטיפת הבית "אנו מתנדבים לשטוף. לא תמיד זה חלק משטיפת הבית" [ש' 25-26 בעמ' 27 לפרו']. בעדותו, עומד הנתבע על כך שמדובר בחומר לניקוי רצפות שבו הוא משתמש תמיד, זה לא פוליש [ש' 7-9 בעמ' 29 לפרו']. אעיר כי התובעת מעידה בחקירתה שהנתבע עצמו היה נוהג לשטוף את המסדרון המשותף בימי חמישי בלילה או שישי [ש' 8-16 בעמ' 14 לפרו'], ולפי עדות בת התובעת בחקירתה "[הבת] ביחד עם האבא שלה שוטפים את המדרגות", רק האבא עובד עם מכשיר הפוליש [ש' 11-14 בעמ' 23 לפרו'].
  4. ומדוע עולה צורך לשטוף גם באמצע השבוע, אם שוטפים בכל יום שישי? הנתבע ובתו מאשרים ש-ת/2 הוא צילום של המדרגות העולות בבניין אל הפרוזדור המשותף. בצילום נראות טיפות שנחזות שכאלו שניתזו על גבי המדרגות, טיפות בצבע אדום. הנתבע, שמאשר בחקירתו כי הוא מקבל סחורה (לגרסתו – רק בשר קפוא) שמגיעה לבניין, אך מעיד שהיא מובלת למחסן שבחצר, שם יש לו מקפיא. הוא מחזיק במחסן סחורה קפואה, ובחצר – גם יונים ותרנגולות חיות, לדבריו – בכמות קטנה. אך, לעדותו – לא שוחטים כלל, ולא מעלים סחורה לדירת המגורים [ש' 23-31 בעמ' 30 לפרו'].
  5. יש לזקוף נגד הנתבע שעדותו בחקירתו הנגדית בכל הקשור לכך שלכאורה אין סיבה שהמסדרון המשותף יתלכלך בטיפות דם וששימושו במכשיר הפוליש הוא רק לפני פסח, היא "עדות כבושה", ואין לה כל אזכור בתצהיר העדות הראשית מטעמו. אף שלתצהיר בת התובעת מצורפת תמונה של מכשיר הפוליש [נספח 1], הנתבע בוחר שלא להתייחס בתצהירו לעדות מטעם התובעת, שהוא משתמש במקרקעין לאחסון סחורה עבור חנות האטליז, ולכך שנדרש שימוש בחומר שטיפה מיוחד לצורך פוליש שנעשה במכשיר [ס' 6 לתצהיר עדות התובעת ולתצהיר עדות בת התובעת]. לבד מהכחשה לענין ביצוע שחיטה בבניין, לא ראיתי בתצהיר הנתבע כל התייחסות לנקודות שציינתי, כאמור.
  6. גם בתצהיר בתו של הנתבע אין כל התייחסות לגרסת התובעת בענין זה מכונת הפוליש ומעבר של סחורה בדירה, כאמור. אמנם בעדותה בחקירתה, הקפידה בתו של הנתבע לתארך, ב"עדות כבושה", את תמונת האב מצבע פוליש [ת/1] לפסח; ככל הנראה, מהסיבה הפשוטה שברקע התמונה קיימת מודעה "עושים סדר בליל הסדר". אמנם בעדותה בעת חקירתה מאשרת הבת את גרסתו "הכבושה" של האב, שהשימוש במכשיר הפוליש נעשה אחת לשנה – טרם הפסח; אך יש להפנות לכך, שעדות הבת היא עדות בעל אינטרס – בת משפחה, המתגוררת בדירת הנתבע, מי שהיא עצמה מעורבת בנסיבות שנטען שהובילו לאירוע הנפילה, לטענת התובעת – באשמה ובאשם אביה, ובעדות, שהיא במהותה "עדות כבושה" אף מטעמה; כך גם לענין גרסת אחסון הסחורה במחסן, ולא בבית, שעולה מעדותה. בת הנתבע מאשרת כי בתמונה ת/2 מדובר בלכלוך על המדרגות, אך שוללת שזה דם מעופות, "יכול להיות שהורדתי זבל והתלכלך" [ש' 18-19 בעמ' 32 לפרו']; וכאן – תשומת הלב לכך שהעדה לא מייחסת את הלכלוך לכל שכן אחר. זה אולי מתקשר למלים של בת הנתבע בוואץ-אפ: "לא ידעתי שזה ככה מחליק" [נספח 2 לתצהיר בת התובעת]; שכפשוטן – מלמדות על כך שהיא מודעת לכך שעשתה שימוש שונה או מיוחד בניקוי שמיוחס לה באותו שבוע; ונשאלת השאלה – אולי זה משהו שמבקש להתמודד עם לכלוך "קשה במיוחד"; אם – דם שטפטף, ואם – כל לכלוך אחר בצבע אדום.
  7. מכל מקום, אין מחלוקת שגם אחרים החליקו במסדרון המשותף לאחר נקיונו על ידי הנתבע או מי מטעמו וטרם החלקת התובעת, והופתעו מזה שהוא מחליק; כאשר עובדה זו נמסרת בהודאת בעל דין (הנתבע אישר שמסר לבתו – טרם תשובתה) – בוואץ-אפ, וכן בעדויות הנתבע עצמו בחקירתו לגבי החלקת בנו, כאמור [ש'8-11 בעמ' 28 לפרו'].
  8. ובכן, אני מקבל את גרסת התובעת שהחליקה במסדרון המשותף: "החלקתי קדימה על בית החזה ונחבלתי חבלות" [ס' 7 לתצהירה]; זוהי אכן, בלית ברירה בנסיבות – "עדות בעל דין יחידה", אך היא נתמכת מעדויות אחרות, כפי שפירטתי לעיל. לענין עוצמת הפגיעה הפיזית בתובעת ונזקה – אתייחס בפרק נפרד.
  9. אני מקבל גם את גרסת התובעת כי היתה נעולה בנעלי הליכה אורתופדיות בעלות סוליה יציבה, שלא נסתרה; וכן – כי בעת ששכבה על הרצפה לאחר נפילתה גילתה ש"הרצפה במסדרון המשותף מחליקה לאין שיעור" [ס' 10 לתצהירה]. גרסת החלקלקות היתרה והחריגה של רצפת המסדרון המשותף מקבלת תמיכה, הן – בעדות בת התובעת [ס' 9 לתצהירה], והן – בעובדה שבנו של הנתבע החליק אף הוא, כאמור. לפי עדות התובעת בחקירתה, מדובר במכשול סמוי, שלא היתה לתובעת סיבה לחפשו [ש' 10-11 בעמ' 9 לפרו']. התובעת התהלכה לאורך המסדרון נשענת על עגלת תינוק המשמשת אותה כהליכון, והחליקה, כאמור [ש' 28-29 בעמ' 9 לפרו']. אינני מקבל את טענת הנתבע כי מחקירת בתה של התובעת עולה, כי כשהגיעה בהולה לאחר שאמה הזעיקה אותה, לא חשה או ראתה כי רצפת המסדרון המשותף מחליקה; הבת מצהירה על כך במפורש בתצהירה [ס' 9], ובחקירתה, בוחר הנתבע לשאול אותה על כתמי הדם והיא משיבה שהיו כאלה; הנתבע בוחר שלא לשאול אותה בחקירתה כלל לגבי גרסתה בדבר היותה של הרצפה מחליקה [עמ' 18 לפרו']. מאידך, כפי שמפנה הנתבע בסיכומים מטעמו, לענין מתי חשה התובעת לראשונה שהרצפה היתה מאוד חלקה, קיימת אמירה בעדותה, שיכול בהחלט להישמע ממנה שחשה בחלקלקות הרצפה מעט קודם לנפילתה: "הרצפה היתה מאוד מאוד מחליקה ופתאום אני הלכתי לגמרי ונפלתי על החזה" [ש' 24 בעמ' 6 ו-ש' 1-2 בעמ' 7 לפרו'], ולעניין זה אתייחס בקביעת האשם התורם, בהמשך.
  10. אכן כטענת הנתבע, ענין המועד המדויק של התאונה – איננו כטענת התובעת; אך, בנסיבות ענייננו, אין בכך כדי לערער את ממצאי שאירוע הנפילה אירע; ולפי ממצאי הוא אירע – יום קודם ליום שני , 2.2.15, היינו – ביום 1.2.19, יום ראשון. כל זאת, באשר אין מחלוקת לגבי פניית התלונה של בתה של התובעת אל הנתבע אישית, לעדותו – ביום 2.2.15 "לא זוכר שזה היה באותו בוקר או בצהריים" [ש' 6-7 בעמ' 28 לפרו'], ואין מחלוקת לגבי האוטנטיות של תכתובת הוואץ-אפ, ולכך שלפי הצילום של מסך הסלולרי, התנהלה תכתובת הוואץ-אפ החל מהשעה 17:42 ביום 2.2.15 [ואינני מקבל את הסבר בת התובעת שהוואץ-אפ מטעה לגבי המועד של השיחה; ב-ש' 26-31 בעמ' 22 לפרו']. אם כן, אני קובע כי, כפי גרסה מוקדמת שמסרה התובעת לפרופ' שטיינברג [נספח 7 לתצהיר התובעת], התאונה ארעה ביום ראשון – 1.2.15 בשעות הערב. ניקיון המסדרון המשותף בוצע על ידי בת הנתבע (ואולי בסיועו), לכל המוקדם – ביום חמישי בלילה [ר' וואץ-אפ ועדויות לגבי הרגלי השטיפה של משפחת הנתבע].
  11. הנתבע מבקש לבנות את הגנתו, לחילופין – על אי-סבירות לוח הזמנים בין מועד שטיפת המסדרון המשותף לבין מועד הנפילה. מצאתי, כי לא הוכח ניתוק קשר סיבתי עובדתי בשל מרווח זמן זה, כאשר ב"זמן אמת" בתו של הנתבע (כשהיא יודעת מתי היא שטפה את המסדרון המשותף ומתי מסר לה אביה שבת התובעת מתלוננת שהחליקה), לא מוצאת להטיל ספק בקשר בין השטיפה לבין אירוע הנפילה של התובעת, והנתבע שלא העיד בתצהירו שגם בנו החליק באותו מסדרון לאחר שטיפתו, בחר שלא לבסס את מועד החלקת בנו במסדרון המשותף או להגיש מטעמו חוות דעת שמבקשת להתמודד עם משכי הזמנים בענייננו, ולתמוך בטענת השפעת חלוף הזמן על סבירות הקשר הסיבתי.
  12. הנתבע בחר שלא להביא עדויות נוספות לסתור את גרסת התובעת, לרבות לא עדויות שכנים, ואף לא עדות שלטענתו, בעדות שמועה, מייחסת את נזקי התובעת לנפילה אחרת שארעה בירושלים. לפי עדות התובעת – לנוכח טענות אלו שהעלה הנתבע לראשונה בתצהיר עדותו [ר' פרו' קדם המשפט מיום 29.5.17], אכן נפלה גם בירושלים, אך היה זה חודשים לאחר אירוע הנפילה מושא ענייננו, היינו – רק בספטמבר 2015, בסוכות, ואל פרופ' שטיינברג הלכה קודם לכן, ב-10.8.15 [עמ' 15-16 לפרו']. אף שבעדות כבושה מסביר הנתבע בחקירתו כי העדה ("שכנים שלנו") שרצה לזמן בענין נזקי התאונה הנוספת ביקשה שלא להתייצב למתן עדות [ש' 2-6 בעמ' 26 לפרו'], את בחירת הנתבע שלא לזמן – ולו באמצעות צו של בית המשפט – עדה שלפי עדותו יכולה היתה לסייע בגילוי האמת, יש להחזיק נגדו.
  13. בכל הקשור לטענות הנתבע לגבי אי-הצגת צילומים של וידאו ממצלמות שהתקינה התובעת, אעיר כי לגבי קיומן של המצלמות אין אמירה בעדות הראשית מטעם הנתבע, ומאידך – עולה בעדות בת התובעת כי אין צילומים מהתקופה טרם אירוע הנפילה, לפי עדותה כי הנתבע תלש את המצלמות שהתקינה התובעת [ש' 12-16 בעמ' 19 ו-ש' 31 בעמ' 21 ו-ש' 1-6 בעמ' 22 לפרו']. מכל מקום, משלא הוכח כי ביד התובעת צילומים ממועד שקדם לנפילת התובעת או מעת אירוע הנפילה עצמו, אין לראות באי-הצגת הצילומים חסר ראייתי או נזק ראייתי בענייננו. ודוק. גם אם יש בידי התובעת צילומים – ממועד מאוחר לאירוע הנפילה – של הנתבע עצמו מנקה את המסדרון המשותף (בעצמו או ביחד עם בתו או אשתו), וגם אם "נתפס" בעין המצלמה עם מכשיר הפוליש בידיו, אין בכך להוסיף או לגרוע – לענייננו, באשר הנתבע אינו מכחיש כי לעיתים (נדירות) הוא עצמו שוטף את המסדרון (או שותף לשטיפה), וכי פעם בשנה הוא משתמש במכונת הפוליש; די בכך לצורך ההכרעה בענייננו.
  14. עוד אציין, כי בניגוד לעמדת הנתבע, אינני רואה במה שמוצהר על ידי התובעת ב-ס' 9 לתצהיר שהגישה התובעת למפקח על רישום מקרקעין בתל אביב – יפו [נספח ב' לתצהיר הנתבע], כדי לסתור את גרסתה לגבי החלקה במסדרון המשותף. טענתה של התובעת באותו תצהיר כי הנתבע שפך חומר בכוונה חומר מחליק "במדרגות וכן בפרוזדור המעבר", אינה בהכרח סותרת את העובדה שהחליקה בעת שהלכה במסדרון המשותף, אף אם נכתב באותו תצהיר: "ואכן אני החלקתי בגלל החומר ששפך על המדרגות". הנתבע גם בחר שלא לחקור את התובעת על הקושי הלכאורי שהוא מוצא בגרסה שבתצהיר, כאמור.
  15. עוד אינני מקבל, את טענת הנתבע כי אי-ציון פרטי הנפילה וההחלקה באנמנזה שנרשמה במסמכים הרפואיים – למעלה משבועיים לאחר הנפילה, אף שלגרסת התובעת ובתה הדברים נאמרו לרופא, נזקפת לחובתה של התובעת. הרישום: "לפני שבועיים נפילה על החזה והברכיים" שבמסמך הרפואי מיום 17.2.15, איננו סותר את גרסת התובעת. והרישום: "לפני כשבועיים נפלה ונחבלה בצלעות מימין, כאבים" שבמסמך הרפואי מיום 18.2.15 איננו סותר את גרסת התובעת; כך גם הרישום במסמך הרפואי שנתן פרופ' שטיינברג. מדובר באמרת עד מחוץ לכתלי בית המשפט, שיכול בהחלט שהרופא תמצת ממנה את מה שרלוונטי למנגנון הפגיעה בלבד, וניפה את פרטי מקום וסיבת הנפילה. רצה הנתבע להסתמך על היעדר פרטים באנמנזה שבמסמכים הרפואיים שהוצגו, היה עליו לזמן את הרופא, ולעמת אותו מול גרסת התובעת ובתה שהדברים נאמרו לרופא – ביתר פירוט; הוא בחר שלא לעשות כן.

הדין וההכרעה

  1. כפי שעולה מסקירת הראיות, העדויות והממצאים שגזרתי מהן, בענייננו שכנות – הן במובן הקנייני והן במובן הנזיקי. יובהר, כי אינני מקבל את טענת הנתבע, כי די בעובדה שבתו ניקתה את המדרגות (בהנחה – שלא היה כלל שותף למעשה או מחדל הניקוי) כדי ליתן לו אישית "חסינות" מפני תביעה בגין תוצאות מעשי ומחדלי אותה השטיפה. מדובר באדם שהוא בעלים ומחזיק של הדירה, ש"מתנדב" לשטוף את המסדרון המשותף. הוא בעצמו שוטף לעיתים, אך גורס שהפעם היתה זו רק בתו. בכל מקרה, הוא חב בענייננו כשכן של התובעת, תרתי משמע, כאמור, בגין יחסי שליחות ברורים בינו לבין בתו – בכל הקשור לשטיפת המסדרון המשותף, שנעשתה מטעמו, כמי שמחזיק ובעלים של הדירה בה הוא מתגורר עם אשתו, בתו ובנו. אתייחס להלן תחילה לנטל ההוכחה והראיה בענייננו.
  2. התובעת, מבהירה בכתב התביעה ואף בתצהירה ובסיכומים מטעמה, שאיננה יודעת את הסיבה לכך שהרצפה של המסדרון היתה מחליקה מתמיד אותו יום [ס' 31 לתצהירה]; התובעת משערת שזאת תוצאה של חומר מחליק שבו השתמשו לניקוי המסדרון המשותף (בשל נוכחות של כתמי דם שמקשים על הניקוי), כפי שעולה משאלת בתה את בת הנתבע בוואץ-אפ ב"זמן אמת": "את שפכת חומר מחליק בפרוזדור?". התובעת טוענת בענייננו להתקיימות החזקה של "הדבר מדבר בעדו" שב-ס' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לטובתה, בנסיבות. כפי שאפרט להלן, אני מוצא כי בנסיבות האמורות – החזקה מתקיימת, והנטל עובר אל הנתבע להוכיח היעדר ההתרשלות מצדו או כי הנזק לא נגרם בגינו.
  3. וזו לשונו של ס' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שכותרתו: "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו":

"41. בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה.".

  1. לאחר שהתעמקנו בממצאים בפרק הקודם, אוכל לקצר עתה. הנתבע מאשר כי אכן המסדרון המשותף נוקה, לטענתו על ידי בתו, ביום חמישי; לפי העדויות, ככל הנראה – בלילה. התובעת לא נכחה במקום בעת הניקוי; רק ביום ראשון, בעת שחצתה את המסדרון המשותף, באופן שהפתיע אותה, החליקה ונפלה. אפילו בנו של הנתבע הופתע והחליק באותו יום או באותם ימים שלאחר שטיפה – באותו מסדרון משותף. בנסיבות, אני מוצא כי לתובעת אין היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק. ועל כן, אני מוצא כי הוכח כי מתקיים התנאי הראשון להחלת חזקת "הדבר מדבר בעדו".
  2. מהוראות סעיף 41 עולה, כי לצורך החלת החזקה יש להוכיח התקיימותם של שני תנאים נוספים: הראשון שבהם, הוא התנאי ש"הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מליאה עליו". תנאי זה זכה בפסיקה לפרשנות מקילה [כב' השופט מצא ב-ע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט (1), 45, 80]:

"המבחן הראוי לקיומה של שליטה איננו אפוא מבחן טכני-פורמאלי המבוסס על חזקה מלאה, רצופה ובלעדית בנכס המזיק, אלא מבחן ענייני-מעשי, הבוחן אם זיקתו המיוחדת של הנתבע לנכס המזיק מעידה לכאורה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה. אם התשובה לשאלה זו – על-פי מאזן ההסתברויות – היא בחיוב, כי אז ייראה הנתבע כבעל שליטה בנכס המזיק".

  1. בנסיבות ענייננו, אני מוצא כי התנאי השני הזה, של שליטה מליאה של הנתבע בנכס – מתקיים. אמנם, טכנית – המסדרון המשותף הוא בהחזקה ובשימוש – גם של התובעת עצמה. אך הנכס שגרם לנזק הוא גם תוספת של מעשי או מחדלי ידי הנתבע או מי מטעמו, בדמות החומר המחליק שנמרח ונותר על הרצפה כחלק מפעולת השטיפה, שהוא מצהיר שהוא "מתנדב" לקחת על עצמו בשגרה (גם אם באמצעות בתו או אשתו); זאת – כאשר אני מוצא כי מהעדויות עולה שלא בכדי הוא "מתנדב" לפעולה זו, אלא – בשל העובדה שהתנהלות העסק באותו בנין היא פוטנציאל ללכלוך וזיהום משמעותי.
  2. הנתבע איננו מכחיש שהמחסן באותו בניין משמש אותו לעסק וכי באופן שגרתי "סחורה" עוברת בבניין, לטענת הנתבע – רק בקומת הקרקע; מדובר בטענה "כבושה" שאני מטיל בה ספק. מכל מקום, הנתבע, שבחר את חומרי הניקוי בהם הוא מנקה או מבריק את המסדרון המשותף (הוא או מי מטעמו), היה בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה, ככל שארעה מתוצאה מליקוי שניתן לצפותו. בעת שהנתבע מנקה את המסדרון, הוא או מי מטעמו, בידיו השליטה המליאה בנכס, והותרת רצפה מחליקה היא המשכיות של שליטה בנכס, גם אם הוא בשימושם האפשרי של שכנים נוספים (כדרך מעבר). ההחלקה של התובעת ושל בנו של הנתבע היא – אם תרצו – אובדן שליטה, שנגרם בענייננו על ידי השליטה של הותרת חומר מחליק על הרצפה.
  3. מונחה על פי העולה מהלכת ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ. ד"ר אהרון צ'צ'יק ואח', פ"ד נו (1) 539, את הדיון בהתקיימותו של התנאי השלישי, המקופל בסיפא ל-ס' 41 לפקודת הנזיקין, אני עושה לאחר שפרשתי ובחנתי את הראיות הכלליות שהובאו בענייננו גם מטעם הנתבע. הנתבע הסתפק בהודאה בכך שהמסדרון המשותף נוקה על ידו, ובוואץ-אפ של בתו אושר כי למי הניקוי מוסף חומר שבפוטנציאל מתברר ש"מחליק" (ראה תשובתה "כן אבא שלי סיפר לי אני ממש מצטערת גם אחים שלי החליקו. לא ידעתי שזה ככה מחליק"; ההדגשה הוספה).  כאמור, הנתבע לא הביא ראיות להפריך את סבירות הקשר הסיבתי או להוכיח כי נותק ובעדותו חלקים שהם "עדות כבושה" ועדות בעל דין יחידה [ר' ת"א (חי') 26688-02-14 ו.ח. נ. קוואטרו בנייה ואחזקה בע"מ (פורסם; 21.2.18)].
  4. לנוכח כל האמור, אני מוצא כי אירוע המקרה שגרם לנזק בענייננו מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.
  5. אם כן, אני מוצא כי בנסיבות האמורות – החזקה של "הדבר מדבר בעדו" מתקיימת, והנטל עובר אל הנתבע להוכיח היעדר ההתרשלות מצדו או כי הנזק לא נגרם בגינו.
  6. כפי שמצאתי לעיל, הוכח קשר סיבתי בין מעשי או מחדלי הנתבע או מי מטעמו לבין אירוע נפילת התובעת, והנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי בנסיבות שהוכחו – לא התרשל.
  7. קשר סיבתי עובדתי מצאתי שהוכח בענייננו, והנתבע לא שכנע אותי בטיעונו לגבי היעדר סבירותו. בכל הקשור לקשר הסיבתי המשפטי, גם הוא הוכח, ולו – על פי מבחן השכל הישר, אם לא – מבחן הסיכון. אפנה תחילה לכך שאין מחלוקת שהנתבע מפעיל בבניין מחסן ופעילות שהיא חלק מעסקה של אשתו. כאמור, לא מצאתי לקבל את גרסת הנתבע כי דירת המגורים שבחזקתו, אף שהיא במפלס מעל למחסן, נקייה מכל פעילות הקשורה בעסק.
  8. באופן עקרוני, חלה על הנתבע חובת זהירות של "תופס המקרקעין", שבענייננו עושה בהם שימוש שהוא גם עסקי, ומוחזק כמי שהיה בעל היכולת הטובה ביותר לחזות את הסיכונים הטמונים בפעילותו; זאת – לרבות הסיכון שהתממש בענייננו [ע"א 1068/05, 2232/05 עירית ירושלים ואח' נ. מימוני (פורסם; 14.12.06)]. לאור האמור, המדיניות המשפטית הנאותה בנסיבות, מכוונת לקביעה כי גם קשר סיבתי משפטי קיים בענייננו.
  9. נזכיר את ההלכה הפסוקה, לפיה, אין הכרח בצפיות מצד המזיק של מלוא פרטי תהליך הגרימה הספציפי שאירע, ודי בצפיות של הקווים המרכזיים של ההתרחשות מבחינת מאפייניהם העיקריים [ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה ואח', פ"ד לח(3) 1; ע"א 2061/90 מרצלי נ' משרד החינוך ואח', פ"ד מז(1) 802].
  10. כן טוענת התובעת נגד הנתבע להפרת חובות שבפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל-1970 (להלן- "הפקודה") ובתקנות והצווים שהוצאו מכוחה.
  11. סעיף 54 לפקודה קובע: "כל רצפה, דרגה, מדרגות, מסדרון ומדרכת מעבר יהיו ממבנה טוב ויקויימו כראוי". במסגרת סעיף 1 לפקודה הוגדר: "'קיים' – קיים במצב יעיל, בכושר הפעלה יעיל, ובמתוקן היטב, ובמקום המיועד למדרך אדם – במצב המונע החלקה"; לפיכך, מחובת הנתבע היה להבטיח שמשטח המסרון המשותף באופן שמקום המיועד למדרך אדם, יהיה במצב המונע החלקה, לרבות – החלקה מחומרי ניקוי והחלקה.
  12. מצאתי כי בנסיבות ענייננו, הפר הנתבע את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת ובכך התרשל, וכן – הפר חובה חקוקה כאמור; וכפי שאפרט להלן – בגין אלה גרם לתובעת נזק. הנתבע הוא יוצר הסיכון [ר' ע"א 3124/90 סבג נ. אמסלם ואח', פ"ד מט (1) 102], ומי שהיו בידיו אמצעים פשוטים וזולים למנעו, ולא הוכח ברמה הנדרשת כי נקט בהם.
  13. אם כן, מצאתי את הנתבע אחראי לכך שנגרמה נפילת התובעת, ולנזק גוף – ככל שנגרם בה, אם בשל התרשלות בהפרת חובת זהירות קונקרטית ברורה של מי שמותיר רצפה מחליקה כשהוא יודע שהיא לשימוש הרבים, ואם בהפרת חובה חקוקה, כאמור. עם זאת, אני מוצא כי בנסיבות היתה לתובעת אינדיקציה מסוימת לכך שהרצפה מחליקה מעט טרם נפילתה, כאמור. נראה שהפגנת זהירות יתר מצידה, יכלה למתן את אופן ותוצאות החלקתה ונפילתה, גם אם לא ממש – למונעם.
  14. בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין – גופא, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם [ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (פורסם; 2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)].
  15. בחינת הפסיקה מעלה, כי גם מקום בו המפגע איננו בולט, וציפיותו של הנפגע לקיומו של המפגע נמוכה, יש לבחון את אשמו של הנפגע. כאמור, בענייננו המפגע איננו נראה לעין, אך, כאמור, התובעת העידה כי חשה בדבר מה שניות לפני נפילתה, ואז פתאום החליקה ונפלה.
  16. בנסיבות ענייננו, אני מוצא לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 20% – בגרימת או מניעת הנזק שנגרם לה.

הנזק – גרסאות הצדדים והכרעה

  1. התובעת מעידה כי נוכח נזקי הגוף הקשים שנגרמו לה בעקבות אירוע הנפילה, לא עלה בידה לצאת מביתה, ולמעשה, במשך כשבועיים לערך נותרה מרותקת לכורסא בביתה ללא יכולת לנוע בגפה. התובעת מעידה כי נחבלה חבלות קשות עת איבדה היא את שיווי משקלה כתוצאה מהחלקתה על רצפת המסדרון החשוף ונחיתתה על חלקו הקדמי של גופה. בתוך כך, התובעת לא הייתה מסוגלת להקים עצמה מהכורסא בסלון בביתה וגם כשהוקמה על ידי בתה, כל קימה הייתה מלווה בכאבים עזים עד כדי משתקים. כך העידה התובעת בחקירתה: "ש…אני רואה שרק אחרי למעלה משבועיים מיום הנפילה הלכאורי, ביום 17.02.15 הלכת לקבל טיפול בקופת חולים כללית? ת. כן נכון" [ש' 1-3 בעמ' 12 לפרו'], וברוח זו העידה בתה [שורות 26-27 ו30-31 ב-עמ' 20 לפרו'] – לפי הנטען, עדות שלא נסתרה ואף עולה בקנה אחד עם חומר הראיות.
  2. אשר על כן, לגרסת התובעת, במשך כשבועיים תמימים התובעת לא הייתה מסוגלת לצאת מבין כותלי ביתה ובשל העומס הרב שהיה אותם ימים בבתי החולים בארץ סירבה היא להתפנות ולהיבדק בחדר מיון. כמו כן, התובעת, ד"ר לרפואת שיניים בהכשרתה, חשה כי היו לה פגיעות ושברים בצלעות וכי כל תזוזה שלה לאחר המאורע עלולה הייתה להזיק לה. לפי הנטען, גרסה זו לא נסתרה בעדותה של התובעת ובתה.
  3. ביום 17.2.15, כשבועיים לאחר אירוע הנפילה, פנתה התובעת לקופת חולים "כללית", שם ביצעה צילום, ולפי המסמכים – נמצא כי הינה סובלת מ"שברים ללא תזוזה באספקט לטראלי של צלעות 3-5 מימין" וכן מ-"שינויים ארטרוטיים קשים דו"צ עם הצירות ניכרת של מרווח מפרקי מדיאלי". בסיכום הבדיקה נשלחה התובעת לבדיקה אצל כירורג [סיכום הבדיקה הראשונה מיום 17.2.15 צורף כנספח2 לתצהירה].
  4. לפי עדותה, בעקבות האמור, פנתה התובעת ביום 18.2.15 לבדיקת כירורג שאשרר את ממצאי הבדיקה הראשונה והפנה את התובעת להמשך מעקבי בדיקות וטיפולים אצל רופא המשפחה, תוך שמציידה בתרופות משככי כאבים [סיכום הבדיקה השניה מיום 18.2.15 צורף כנספח 3 לתצהירה].
  5. התובעת מעידה שעשתה כמצוות הרופאים וחרף הכאבים הקשים שהיו כרוכים בכל פעם שקמה ממקום מושבה בכורסא ויצאה עצמה את הבית, ניגשה היא כבר ביום 22.2.15 אל רופא המשפחה שאבחן את מצבה כדלקמן: "לפני שבועיים נפילה על החזה והברכיים… בצילום שברים בצלעות: "צ.חזה + צלעות מימין.. צל הלב מעט מורחב.. אין לראות ממצא ריאתי חבלתי… שברים ללא תזוזה באספקט לטראלי של צלעות: 3-5 מימין… החולה כאובה, סחרחורת אינה יוצאת מהבית, ישנה לדבריה בישיבה…" [סיכום הבדיקה השלישית מיום 22.2.15 צורף כנספח 4 לתצהירה].
  6. התובעת טוענת כי הראיות הרפואיות שצורפו מטעמה מאששות את היקף ומיקום הפגיעה הקשה שספגה התובעת באירוע נפילתה. התובעת מפנה לכך, שבד בבד, לבדיקות הרפואיות שערכה התובעת, היא פנתה ביום 24.2.15 אל המוסד לביטוח לאומי בתביעה לגמלת סיעוד. ביום 18.3.15 קיבלה התובעת את תשובת המוסד לביטוח לאומי המאשר את תביעתה הנזכרת וקובעת את זכאותה לשירותי סיעוד כך: "אנו מביאים לידיעתך כי התביעה לגמלת סיעוד אושרה, נקבעה לך זכאות לשירותי סיעוד ברמה ד', לתקופה מוגבלת בזמן, עד סוף חודש: 07/2015, כמי שתלוי בעזרת הזולת במידה רבה ברוב פעולות היום יום (לבישה, אכילה, שליטה בהפרשות, רחצה, ניידות עצמית בבית) או הזקוק להשגחה" [מסמכים מטעם המוסד לביטוח לאומי צורפו לכתב התביעה כנספחים 5 א' ו-ב' לתצהירה].
  7. עוד מפנה התובעת לכך שמיום קרות האירוע ובמשך כחודש וחצי לערך, נאלצה התובעת להסתייע בבתה במשך 24 שעות ביממה; זאת – נוכח הכאבים העזים והבלתי נסבלים שהדירו שינה מעיניה ולא אפשרו לה לקיים אורח חיים רגיל ונורמאלי. התובעת מספרת בתצהירה, כי מטעמי צנעת הפרט וחוסר יכולתה הכלכלית לשכור שירותיה של אחות סיעודית למשך כל שעות היממה, היא נאלצה להסתייע בבתה חרף העול הכבד שהסבה הסתייעות זו הן לתובעת והן לבתה. כך העידה התובעת כאשר נשאלה בדבר הליווי התמידי שקיבלה מבתה: "כל הזמן כתוב שהיא לא עזבה אותי אפילו 24 שעות ביממה. יום ולילה היא סביבי בלי הפסקה. היא גם לא ישנה בלילות"… "היא הייתה צריכה להחזיק אותי שאני לא אפול" [ש' 3-7 ב-עמ' 13 לפרו'].
  8. התובעת מפנה לכך שנאלצה להסתייע בבתה בדברים הבסיסיים והטריוויאליים ביותר שביקשה לעשות, ובין היתר, עת ביקשה היא להתלבש, לצחצח שיניים, להתרוקן בנוחיות או לרחוץ את גופה – פעולות בסיסיות שעל מנת לעשותן נאלצה הבת להביא לאמה כיסא ובצורה ישובה בלבד עלה בידה של התובעת לבצען, תוך כדי שהבת תמכה בה פיסית, כך העידה בת התובעת במהלך חקירתה: "ש. אחרי הפגיעה ממש סעדת אותה, היא לא יכלה לצחצח שיניים לבד? ת. נכון, שום פעולה היא לא יכלה, לא הייתה מסוגלת להרים את התחתונים, שום דבר, היא ישבה במשך חודש על כיסא ולא יכלה לעלות על המיטה" [ש' 1-3 בעמ' 21 לפרו']. ובהמשך העידה הבת שהיא סעדה את התובעת וסייעה לה לבצע פעולות בסיסיות במשך תקופה ארוכה, שבמהלכה נאלצה הבת להפסיק לעבוד.
  9. נוכח העובדה כי לעדותה אין כל מרפא לצלעות שבורות, למעט הזמן בו מתאחות העצמות השבורות לאיטן, התובעת מעידה שהיא המשיכה לסבול מכאבים עזים בבית החזה ולעיתים אף ממצוקת נשימה הגורמת לה לסחרחורות. בשל כך, לטענתה, פרופ' שטיינברג, רופא שבדק את התובעת ביום 10.8.15 מצא כי: כתוצאה מהאירוע נגרם לתובעת שבר בצלעות מימין; עקב כך, סובלת התובעת מכאב מתגבר בעת נשימה עמוקה; כתוצאה מהאירוע נגרמו לתובעת שינויים ניווניים בברכיים ותנועתה של התובעת הוגבלה; לאור זאת קבע הרופא בהמלצתו, כי על התובעת לעבור "טיפול פיסיקלי וברכיים ותרגילי נשימה" [המלצת הרופא מיום 10.8.15 צורף ה כנספח 6 לתצהירה].
  10. הנתבע מצדו – מפנה בסיכומים מטעמו לסתירות ולגוזמאות שבעדות התובעת ובתה בכל הקשור לנזק שנטען כי נגרם; לרבות לכך שבחרה שלא להתפנות לבית החולים בשל עומס בבית החולים, לפי תצהירה כי לא היתה מסוגלת לקבל טיפול רפואי מיד לאחר האירוע [ס' 15 לתצהירה], כשבכתב התביעה טענה כי סרבה לקבל טיפול רפואי בשל כמות האנשים שהייתה באותה עת בחדר המיון [ס' 23 לכתב התביעה], ובחקירתה הנגדית סיפרה לראשונה על המלצה במוקד של המיון שלא להגיע [ש' 12-29 בעמ' 12 לפרו'].
  11. הנתבעת טוענת כי למרות שנחקרה בענין לא נתנה התובעת הסבר מניח את הדעת, אם כעדותה אכן היתה בעקבות נפילתה "חסרת אונים" ורק "בכוחות אחרונים" גררה עצמה לביתה, מדוע – לאחר 3 ימים לא התפנתה לקבלת טיפול רפואי [ש' 30-31 בעמ' 12 לפרו']; וכן מפנה הנתבעת – ל"עדות כבושה" של טענת אובדן הכרה שמופיעה לראשונה בחקירתה [ש' 2-3 בעמ' 7 ו-ש' 8-9 בעמ' 10 לפרו'].
  12. הנתבעת מפנה לכך שהגם שהתובעת טוענת כי כחודשיים נותרה בביתה ללא יכולת תזוזה וללא הכרה [ש' 1-10 בעמ' 11 לפרו'], עדיין הקפידה לעשות שיעורי תורה כל שבוע גם לאחר הנפילה [ש' 7-15 בעמ' 17 לפרו']. הנתבע מפנה למופרכות הטענות לגבי התייעצות על צלעות שבורות בטלפון, ומתנגד לכל קביעה שברפואה בענין זה בלא כל ממצא הדמייתי.
  13. ובכן, מעיון בחומר הראיות והעדויות בענין נזק הגוף שנרגם לתובעת, קיים קושי של היעדר מסמכי הדמיה עצמם וחוות דעת רפואית. אני מתרשם כי בעדות התובעת ובתה קיים גרעין של אמת לגבי סבל וכאב שעברה התובעת, אך מאידך הדברים מעלים תמיהה וספקות מסוימים. אין בידי חוות דעת רפואית, המסמכים הרפואיים מתחילים החל משבועיים לאחר המקרה. על כן, הגם שקיימת סבירות מסוימת שבנפילה כפי שקבעתי שארעה ישברו צלעות, הרי שקיים קושי לקבוע את היקף הנזק שנגרם ופרטיו – בהיעדר חוות דעת רפואית.
  14. מאידך, המוסד לביטוח לאומי מצא להכיר בתביעתה של התובעת לגמלת סיעוד ממרץ 2015 עד לתום חודש יולי 2015. מצד אחד, יכול שקבלת התביעה לקבלת שירותי סיעוד באופן זמני – היא גם, ואולי בעיקר – תוצר של מחלות או מצב רפואי שאיננו קשור לנפילת התובעת; מאידך, עצם הפנייה למל"ל ב-24.2.15, והאישור לתקופה הזמנית עד ליום 1.8.15, יכולה להצביע על כך שהמל"ל מצא לקבל את התביעה – תוך מתן משקל לאמור בהמסמכים הרפואיים מ-17.215, 18.2.15 ו-22.2.15 (שצורפו למסמכי המל"ל), שיש בהם כדי לתמוך במתן הזכאות לשירותי סיעוד.
  15. לסיכום, אני קובע שהתובעת נחבלה בנפילתה בשבירת צלעות באופן שאכן גרם לה כאב וסבל, ובמשך כחודשיים היתה באי-כושר, וכל יציאה מביתה היתה כרוכה בכאבים ["החולה כאובה" – מסמך רפואי מיום 22.2.15 – נספח 4 לתצהירה]. אני מוצא כי קיימת סבירות שהשברים שנמצאו המצויינים במסמכים הרפואיים בצלעות 3-5 ימין, הם תוצאה של נפילתה; שברים ללא תזוזה, שעם הזמן מתאחים.
  16. אינני מוצא כי מדובר באי-כושר של יותר מחודשיים, הכאבים ממשיכים אך עם הזמן – פוחתים.

עזרת הזולת

  1. בנוגע לעזרת הזולת, בתה של התובעת טוענת כי נאלצה לטפל בה מספר כחודשיים צמוד. קיימת  טענה על אובדן שכר, אך לא הוצגו הראיות המתאימות לכך (למשל, משכורות שבהם הוכחה על ירידה בשכר…). אפנה לכך שהבת מתגוררת עם אמה, ונראה לפי העדויות שממילא היא מסייעת לאמה באופן שוטף, ואין מדובר בשינוי שגרת חיים עבור התובעת.
  2. התובעת לא הביאה ראיות לכך שהעסיקה עזרה בשכר. עוד אפנה לכך, שכאמור, התובעת קיבלה מאת המל"ל שירותי סיעוד לחודשים הקריטיים שלאחר הנפילה.  
  3. על אף האמור, ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה או עזרה שלא היה בידו להוכיחה כפי שארע בענייננו, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277). השאלה איננה אם התובעת קיבלה בפועל עזרת צד ג', אלא אם היתה זכאית לקבלת עזרה כזאת, ואם זו ניתנה לה בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.
  4. בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובעת היתה זקוקה זמנית לעזרת הזולת, במובן זה שבתקופה הסמוכה לתאונה נזקקה לעזרה בהתניידות, ואף בפעולות הבסיסיות, כפי שתואר כאמור. לגבי התקופה של עד שישה שבועות לאחר הנפילה, מדובר גם בעזרה משמעותית שוטפת בפעילות היום-יום. לתובעת נדרשה עזרה במידה פחותה יותר בחודשים העוקבים לאותם חודשיים. היא אינה נזקקת לעזרה בעתיד בגין אירוע הנפילה.
  5. לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע, כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובעת [ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730]. על בסיס הלכה זו, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.
  6. בנסיבות דנן, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, היקף העזרה לה נזקקה התובעת, אני מעמיד את הפיצוי לתובעת בגין ההזקקות לעזרת הזולת על סכום גלובלי של 6,000 ₪.

הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות

  1. בנוגע להוצאות רפואיות, התובעת מציינת כי בעקבות הנפילה נגרמו לה הוצאות, אך איננה מפרטת אותן ואיננה מציגה קבלות להוכחתן.
  2. אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו [ראה: ד. קציר "דיני הנזיקין" עמוד 11; 480 ואילך, 486 ואילך; ע"א נחום נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762; ע"א 4986/91, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (פורסם;1994)], והתובעת איננה מציגה הוכחה כי נדרשה להוצאות רפואיות ממשיות; ברם, התובעת נאלצה להגיע למעקבים רפואיים בקופת חולים.
  3. במקרה מעין זה, בהתאם לפסיקה, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אמדנה, ו"על הצד הנמוך והבטוח" – לשם שמירה על האיזון הראוי [ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67, מ"י נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו) 394/98, אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (פורסם; 2006)]; ת.א. (תל-אביב-יפו) 1616/04, שרף נ' אסותא – מרכזים רפואיים בע"מ (פורסם; 2009); ת.א. (ירושלים) 1515/96, יהושוע נ' הסתדרות  (פורסם; 1999)].
  4. בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים שפורטו לעיל, ובהיעדר קבלות להוצאות בפועל, אני אומד את הוצאות התובעת בגין נסיעות והוצאות רפואיות בסך 1,000 ₪.

נזק לא ממוני

  1. בנוגע לכאב וסבל, טוענת התובעת כי היא סבלה בגין שברים בצלעות כאבים חזקים וכי היא עדיין סובלת מתוצאות התאונה. מאידך, אזכיר כי מדובר בנפילה ללא נכות, ובשבר שאמנם מכאיב מאוד בתקופה הראשונה, אך – מתאחה.
  2. התובעת מציגה פסיקות של כאב וסבל שאינן רלוונטיות למקרה בענייננו, שהוא נטול נכות, ותקופת אי-הכושר בו – מוגבלת. בהתאם לפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, בהיעדר נכות צמיתה, ובשים לב לסבל שהיה מנת חלקה של התובעת בעיקר בסמוך לאחר נפילתה, אני מעמיד את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך 9,000 ₪.

סוף דבר

  1. דין התביעה להתקבל. ריכוז הפיצוי בגין נזקי התובעת הוא כדלקמן:

עזרת הזולת –

6,000  ₪

הוצאות רפואיות ונסיעות

נזק לא ממוני 

1,000     ₪

9,000   ₪

————-

סה"כ פיצוי

16,000  ₪

  1. מסכום זה יש להחסיר 20% בגין אשם תורם שקבעתי בנדון, כאמור; ועל כן הסכום לפיצוי התובעת עומד בפועל בענייננו על סך 12,800 ₪.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל –

התביעה מתקבלת, כך שהנתבע ישלם לתובעת סך 12,800 ₪.

כמו כן, ישלם הנתבע לתובעת בגין שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט סך כולל של  2,995 ₪, וכן – החזר האגרה ששילמה.

הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו ריבית והצמדה כדין, מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית משפט המחוזי בתוך 45 יום.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה. 29371

5129371

54678313ניתן היום,  י"ג ניסן תשע"ט, 18 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.                                                                                                   

משה תדמור ברנשטיין 54678313

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן