במשך שנים סבל אדון פירסט מקוצר רואי, ברם הוא ראה היטב ותפקד כרגיל באמצעות משקפי ראיה. יום אחד, הוא החליט לעבור ניתוח לתיקון קוצר הראייה, אולם לאחר הניתוח ולמרבה הצער חלה התדרדרות והחמרה בראייתו, ובשל כך עבר ניתוח נוסף, שאך החמיר את הבעיה.
לטענת אדון פירסט, בית החולים התרשל כלפיו בביצוע הניתוחים, שגרמו לו לפגיעה חמורה בראייתו, ואף שלא מסר לו את כל המידע הדרוש אודות הניתוחים שעבר, ובכך פגע באוטונומיה שלו, כאשר הסכמתו לניתוחים לא היתה מדעת.
בית החולים, טען שלא היתה כל רשלנות.
בית משפט השלום בירושלים בפסה"ד ת"א 1165/03 פירסט נ' הסתדרות מדיצנית הדסה (ניתן בין 24.8.09) קבע, כי בצד חובות הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלות על בית החולים כלפי מטופליו, מוטל נטל הראיה על בית החולים להוכיח כי לא התרשל, כאשר מדובר ב "דבר מסוכן" כניתוח, ולפי הכלל " הדבר מדבר בעד עצמו", שכן לבית החולים המידע הטוב ביותר אודות נסיבות עריכת הניתוח.
בית המשפט קבע, כי בית החולים לא הרים את נטל הראייה להוכיח כי לא התרשל, מאחר ולא הציג נתונים ומידע ממשי אודות הנסיבות שארעו לפני הניתוח, למרות שחובתו היתה לשמור מידע ומסמכים אלו על פי החוק. בשל היעדר ראייתי זה, לא ניתן היה לקבוע, כי בית החולים לא התרשל, שכן לא קיים כל תיעוד רפואי אודות הבדיקות שבוצעו לחולה לפני הניתוח, ולפיכך נקבע כי בית החולים התרשל.
בית המשפט, קבע כי למר פירסט נגרמה נכות בשיעור של 25% וחייב את בית החולים לשלם לו סך של 400,000 ש"ח, שמתוכם סך של 50,000 ש"ח בגין הפגיעה המינימלית באוטונומיה, זאת משנקבע כי בית החולים לא מסר לו כל המידע הדרוש לצורך קבלת הסכמתו מדעת לביצוע הניתוח, אשר היה ניתוח חדשני באותה העת.
ד"ר דוד סער, עו"ד
