הפרסום הנטען במסגרת כתב התביעה, בוצע בדרך של שליחת מכתבים זהים בתוכנם ל- 13 רשויות מקומיות ותאגידי מים, במסגרתם נטען להתנהלות פסולה של התובעים הנגועה בניגוד עניינים. האמור במכתבים אלו, בוסס על הליך פלילי שנוהל כנגד גורמים שונים בתחום אספקת מדי המים, כאשר בפועל, תיק החקירה כנגד התובע נסגר מחוסר אשמה.
במסגרת התביעה (ת.א. 20070-09-15) עתרו התובעים לקבלת פיצוי בסך של 2.6 מיליון ₪. ביהמ"ש המחוזי אמנם קיבל את התביעה, אך בחלקה.
ביהמ"ש קבע, כי אכן ללא צל של ספק, המכתבים שנשלחו הינם בבחינת לשון הרע אסור. כאשר השאלה שעמדה לפתחו של ביהמ"ש, הייתה האם עומדת לנתבעים הגנה כלשהי הקבועה בחוק. לטענת הנתבעים, המכתבים שנשלחו על ידם, נשלחו לאנשי ועדות המכרזים של המועצות המקומיות ותאגידי המים, שהם גוף "מעין שיפוטי", ומשכך חוסים הם תחת ההגנה לדברים שנאמרו תוך כדי דיון בפני גוף משפט או מעין משפטי.
ביהמ"ש לא קיבל טענה זו, בנימוק כי עיון במכתבים שנשלחו מגלה, כי הם נשלחו למספר גורמים שונים ברשויות, לרבות ראשי הערים עצמם וברור כי יעדים אלו אינם משמשים כגופים מעין שיפוטיים. כן דחה ביהמ"ש את טענת ההגנה "אמת דיברתי", שעה שהוכח שהאמת סולפה באופן בולט, בעצם העובדה שבמסגרת המכתבים לא צויין, כי ההליך הפלילי כנגד התובעים נסגר מחמת היעדר אשמה! פרט חשוב וקריטי שנגרע ממכתבי לשון הרע שנשלחו.
התביעה התקבלה וסכום הפיצוי הועמד על סך של 300,000 ₪, זאת מחמת העובדה שהנמנעים דחו כולם את טענות הנתבעת ולא קיבלו את האמור בו, כמו כן העסקת התובעים לא הופסקה באף אחת מהרשויות המקומיות שקיבלו את המכתבים.
דוד סער, עו"ד
