לאור סירובם של הדיירים לחתום על החוזה, הגיש היזם תובענה לבית המשפט המחוזי במסגרתו עתר לחייב את הדיירים לחתום על ההסכם. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה, עת קיבל את גרסת הדיירים, לפיה היזם אכן הבטיח דברים שלא יכול היה לעמוד בהם.
בנוסף, דן ביהמ"ש המחוזי בתביעה שהגישה אחת הדיירות כנגד היזם, במסגרתה טענה כי הינה זכאית לרכישת דירה נוספת מלבד הדירה החלופית שמעניק היזם. לביסוס טענתה, צירפה היא מסמך עליו חתמו שני הצדדים ובמסגרתו נכתב כי "הננו נותנים לך אופציה לרכוש דירה בבניין שיבנה בקומה גבוהה במחיר עלות שירותי בניה + 15%".
היזם טען מנגד, כי האופציה הכתובה במסמך הנ"ל, היא אופציה לשדרוג הדירה ולא לרכישת דירה נוספת – ביהמ"ש המחוזי קיבל בעניין זה את פרשנות היזם, אך מנגד קבע כי הדיירת אינה חייבת לחתום על החוזה.
הצדדים ערערו לבית המשפט העליון, אשר דחה את ערעור היזם וקיבל את ערעור הדיירת. ביהמ"ש העליון קבע כי סעיף ההתחייבות הנ"ל הינו ברור ואינו נתון לשני פירושים. עיון בסעיף מגלה, כי הינו מעניק לדיירת אופציה לרכוש בתמורה דירה נוספת בקומה גבוהה יותר בבניין, קרי דירה שניה, בנוסף על הדירה החלופית.
בנסיבות העניין, קבע ביהמ"ש כי לא היה מקום כלל לפנות לנסיבות החיצוניות שבגינן נוצר המסמך, כפי שעשה ביהמ"ש המחוזי, אלא יש לפרש את לשון הסעיף כפי גרסת הדיירת.
הערעור שכנגד התקבל והיזם חוייב בהוצאות משפט בסך של 20,000 ₪.
דוד סער, עו"ד
