לא אחת, מבצעת המשטרה מעצרים שלא כדין. על פי תקנות הפיצויים בשל מעצר או מאסר, התשמ"ב-1982, הפיצוי בגין יום מעצר הוא החלק ה- 25 של השכר הממוצע במשק. תקנות אלו מניחות כי הנזק שנגרם ממעצר הינו הפסד יום עבודה, ולא כך היא, שהרי הנזק העיקרי הינו בעצם הבושה, ההשפלה והפגיעה בשם הטוב. האם ניתן לסטות מתקנות אלו ולפצות את קורבן מעצר- השווא פיצוי ממשי? שאלה זו נדונה בתק (י-ם) 11339-04-10 חיים דוד אבודרהם נ' משטרת ישראל (ניתן ביום: 12.04.11).
באותה פרשה, בסוף אוקטובר התובע היה מעורב בתאונה והצדדים הזמינו משטרה. כשהגיע המשטרה התובע נעצר, נכבל באזיקים, השוטרים ערכו חיפוש על גופו ברחוב הומה אדם, ורק לאחר בקשתו, המשיכו את החיפוש במקום צדדי. לאחר סיום החיפוש, הובל התובע לתחנת המשטרה בעודו אזוק.
בתחנת המשטרה התברר כי התובע כלל אינו דרוש לחקירה, שכן מספר שבועות קודם לכן היתה פריצה לדירתו של התובע, והשוטרים שטיפלו בתלונת התובע טעו, והזינו למסוף המשטרתי את שמו כמי שדרוש לחקירה, במקום לרשום את שמו כמתלונן. כאשר הבינו בתחנת מוריה כי נפלה טעות תחת ידם, שיחררו את התובע.
המשטרה ביקשה לפצות את התובע במאות שקלים בלבד, על פי התקנות, ואולם התובע דרש פיצוי בסך 16,000 ₪, בגין עוגמת הנפש, הסבל, ההשפלה והבושה.
בדיעבד גרסה המשטרה כי מעצר התובע היה מוצדק כי "נשא נשק ללא רשיון" אולם בזמן אמת נרשם כי התובע נעצר כי היה "דרוש לחקירה", כביכול (עקב הטעות), וכי הנשק שברשותו היה ברשיון, והמשטרה רשמה זאת בדיעבד אך ורק בכדי להצדיק מחדלה.
בין כך ובין כך נפסק כי המעצר היה בלתי חוקי, ועל כן גם עצם חיפוש הנשק. כן נפסק כי על פי הוראת סעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו -1996, לשוטר אין סמכות לעצור דרוש לחקירה בלא צו, קל וחומר בעבירת התפרצות. קרי, גם אם הדברים היו נכונים, לא הייתה עילה למעצר התובע.
עוד נפסק כי גם לא התקיימו העילות המנויות בסעיף 9א בדבר "כבילת עצור במקום ציבורי". לא נטען כלל כי היה חשש להימלטות, גרימת נזק, פגיעה בראיות או קבלת או מסירת חפץ שישמש לעבירה. מכאן שלא ברור מדוע לא הסתפק השוטר במעצרו של התובע, ואף כבל אותו באזיקים, באמצע רחוב ראשי בירושלים.
לאור המפורט לעיל, התובע פוצה בכ – 6,000 ₪ בגין הבושה, ההשפלה, והצורך לשכור עובד חלופי שיבצע מטלה בעסקו, וכן בהחזר הוצאות משפט בסך 2,000 ₪.
דוד סער, עו"ד
