פעמים רבות מטרידים שמוגשת כנגדם תלונה או תביעה לבית המשפט בגין מעשיהם, מתגוננים בשלל טענות, על מנת שיקלו בעונשם. במקרים רבים בתי המשפט אכן נטו להקל בעונשם של המטרידים, ופעמים רבות אחרות הטענות נדחו. להלן סקירה קצרה של טענות הגנה של מטרידים שנדחו ע"י בתי המשפט:
1. ככה עושים כולם – בית המשפט קבע כי "העובדה שככה עושים כולם' אינה אמת המידה להתנהגות ההולמת עובד ציבור. העובדה שנהוג, נפוץ ומקובל לפעול בדרך מסוימת, אינה הופכת אותה לדרך המלך הראויה".
2. הזמן שעבר מאז העבירה מפחית מחומרתה – בית המשפט קבע כי פרק הזמן שחלף, אין בו כדי לרפא את הפגם המוסרי שדבק במטריד בשל התנהגותו הבלתי הולמת.
3. אי הגשת תלונה מייד פוגעת באמינות התלונה – בתי המשפט דחו טענה זו, וקבעו כי התמהמהות בהגשת התלונה, אין בה כדי לשלול מהמתלוננת את מהימנותה, אם קיים הסבר מתקבל על הדעת מדוע המתינה. הדבר חל ביתר שאת כאשר ההטרדה נעשית עת מתקיימים בין הצדדים יחסי מרות. בית המשפט קבע כי "התופעה של כבישת התלונה בעבירות מין, ובכלל זה מעשי הטרדה מינית במסגרת העבודה, אינה נדירה… לא פעם העובדת המוטרדת חשה בושה, עלבון וקלון או רתיעה מפני החשיפה ומפני מחירה החברתי והאישי של חשיפה כזו. חששן של קורבנות הטרדה מינית להתלונן מתעצם, מטבע הדברים, כאשר המטריד הוא איש בעל סמכות הממונה עליהן במסגרת עבודתן…".
4. הגשת התלונה נבעה מנקמה ולכן התלונה אינה אמינה – הטענה היא כי המניע להגשת התלונה היא כעס המתלוננת על המטריד בעניין אחר. בית המשפט לא מצא בכך כדי לפגוע במהימנות המוטרדת.
5. שביעות רצון בעבודה שוללת קיום אווירה עוינת – טענה זו נדחתה ע"י בית המשפט בקבעו כך: "התבטאויות של עובד או עובדת, חייל או חיילת, תלמיד או תלמידה במוסד לימודים, המבטאות שביעות רצון ממקום העבודה, השירות או הלימודים, אינן סותרות אפשרות קיומה של אווירה "עויינת". או "סביבה עויינת" על פי המינוח המבטא סוג של הטרדה מינית, או מעשה בעל אופי מיני. למקום שהותו של אדם בעבודה או בשירות פנים רבות. שביעות הרצון מהעיסוק, מתוכנו, מתנאי העבודה הנלווים, והחברים ואף מהיחס שאותו אדם זוכה לו ממעבידו, מפקדו או מורו, אינו עומד בהכרח בסתירה לקיומה של "אווירה עוינת". נוכח יתרונותיו של מקום העבודה או ההטבות הכרוכות בו, יכול אדם להביעה שביעות רצון אף כשהוא נתון ב"אווירה עוינת"…. שכן זו נבחנת בפן מסוים של סביבת העבודה, הפן היכול להתבטא בדיבורים, ואולי ברמזים, או במצגים החזותיים שהם בעלי אופי מיני, אשר העובד או העובדת נחשפים אליהם והם על פי טיבם ואופיים פוגעים בכבוד.
6. צחוקים ואווירה לא פורמאלית מבטלים אפשרות להטרדה – בית המשפט העליון, בדחותו טענה זו, קבע כך: "מסתבר כי יש רבים המרשים לעצמם, במסווה של התנהגות חופשית, פתיחות חברתית או חיזור מקובל, גם התנהגות פוגעת, המתקבלת כהטרדה מינית…". בפסק דין אחר נקבע: "כאשר אופי ההתבטאות ונסיבות העניין מצביעים על כך שמדובר בהתנהגות פסולה, לא ניתן להסתתר מאחורי הטענה שהדברים נאמרו בצחוק".
7. המעשים התרחשו לאחר שעות העבודה ולכן מקום העבודה מנוע מהטלת סנקציה משמעתית – בית המשפט העליון דחה טענה זו, ופסק כי מעשיו של המטריד בוצעו בקשר עם עבודתו בשירות המדינה (שם עבדה גם המתלוננת), גם אם קשר זה היה עקיף.
8. לא נגרם נזק ולכן אין הטרדה – בית המשפט העליון קבע כי אין צוקך שתהיה פגיעה פיזית במוטרדת או פגיעה בתפקודה כעובדת כדי שהמעשה ייחשב הטרדה מינית. הטרדה מינית היא עבירת התנהגות שאינה מחייבת תוצאה.
9. הערה מינית כדאגה עניינת בדבר לבוש הולם – בפרשת טאפירו הואשם המטריד בהערות מיניות כלפי חזה של העובדת. הוא טען כי העיר למוטרדת בענייניות על כך שחולצתה פתוחה מדי, וכי הדבר אינו מכובד שכן עליה לקבל קבל. בית הדין למשמעת לא קיבל טענה זו.
10. אנשים שהיו במקום לא ראו כלום – בפרשת עופר גלזר נדחתה הטענה, ונקבע כי בזירת ההטרדה עשויים להיות נוכחים אנשים רבים לסירוגין שלא הבחינו בדבר, ועובדה זו לא שוללת את עצם קיומה של ההטרדה.
דוד סער, עו"ד
