10.7.2011
שאלה זו נדונה לאחרונה בפסק דינה של כבוד הנשיאה הילה גרסטל בת.א. 6413-11/08 עזבון המנוח אשבל מוראל ז"ל, אשבל שמואל, אשבל אורלי ואח' נ' קנית השלום השקעות בע"מ, מגדלי מרכז עזריאלי (יזום וניהול) בע"מ.
התביעה מתבססת על הטענה העקרונית הנוגעת לאחריות הנתבעות. השאלה הרלוונטית היא: האם זמינותו של אמצעי התאבדות – היא בעלת משקל מכריע בהוצאת המעשה לפועל?
אין מחלוקת בין הצדדים שמספר משמעותי של התאבדויות מתבצע במגדלי עזריאלי, גם אם יחסית למספר הכולל, מדובר באחוז שולי.
כפי שהסביר המומחה מטעם התובעים בחוות דעתו, המנוחים נמשכו למגדלי עזריאלי מאחר שזהו "אתר חם", וככזה התאבדות ממנו נושאת אופי הרואי ואומץ לב ועושה רושם רב על הסביבה, תכונות המושכות צעירים אובדניים. משכך, ברור שהמנוחים רצו להתאבד ממגדלי עזריאלי ולא במקרה. כך אף צוטטו 15 התייחסויות ל"לקפוץ מעזריאלי" כשם מותג להתאבדות.
באשר לשאלה מה משקל הנגישות להתאבדות בעזריאלי, בהוצאת המעשה האובדני לפועל במקרים הנדונים – טוענים התובעים, שהמנוחים לא היו מתאבדים במקום ובזמן שעשו כן אם דלת היציאה לגג הייתה סגורה או אילו היה במקום מעקה גבוה. הנתבעות היו צריכות לצפות את האפשרות שיגיעו לשם כדי להתאבד, ולהקשות ככל האפשר את הביצוע בזמן ובמקום שיגיעו. כך, ב"אתרים חמים" אחרים בעולם שמשכו מתאבדים בעבר, לא ניתן הדבר היום לביצוע. לדברי המומחה, חסימת הנגישות לקפיצה מ"אתר חם" בולמת את ההתאבדויות.
התובעים טוענים שהשאלה היא לא גרימת ההתאבדות, אלא קיומו של מחדל רשלני במניעת האפשרות לממש כוונה רצונית להתאבד, מחדל הקשור בקיומה של ציפיות.
הנתבעים טענו כי טענת התובעים שאתר עזריאלי הפך בפועל ל"אתר חם" היא טענה לא מבוססת שאין לה על מה לסמוך ודינה להידחות. לא הובאה מצד התובעים כל ראיה לכך שממרכז עזריאלי מתאבדים יותר אנשים מאשר ממקומות אחרים. טענת התובעים שמדובר ב"אתר חם" ולא בדרך התאבדות היא מופרכת, שהרי מדובר בהחלטה מכוונת להתאבד, גם אם תתקבל הטענה שזהו "אתר חם". התובעים כלל לא טוענים לחובת זהירות קונקרטית במקרה דנן. הנתבעות לא יכולות היו לצפות כי דווקא המנוחים יבחרו לשים קץ לחייהם באותו יום ובאותה דרך. טוענות הנתבעות, כי אם הוריהם ו/או מחנכיהם של המנוחים כשלו בהפניית המנוחים לטיפולים המתבקשים בנסיבות, הרי שבוודאי שלא ניתן לצפות מהנתבעות שאף לא הכירו את המנוחים, לצפות את ההתאבדות.
משהוכח שהנתבעות לא יכלו לצפות את מעשי המנוחים, הרי שמעשי ההתאבדות המכוונים של המנוחים מנתקים את הקשר הסיבתי ולכן אין להטיל עליהן אחריות לקרות האירועים.
קביעת בית המשפט :
ראשית צוין כי סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין קובע כי לא רואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק".
הגישה המקובלת היא שרואים מעשה התאבדות כפעולה מכוונת של המתאבד המנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של הנתבע-המזיק לבין הנזק, אלא אם כן היה עליו לצפות את מעשה ההתאבדות.
בית המשפט קבע כי גם אם היה יוצא מתוך נקודת הנחה, כי קיימת, במקרה דנן, חובת זהירות מושגית, השאלה הנשאלת היא האם בהנחה שקיימת חובת זהירות מושגית, קיימת במקרה דנן גם חובת זהירות קונקרטית.
נקבע כי לא קיימת, בנסיבות העניין, חובת זהירות קונקרטית, שכן הנתבעות לא היו יכולות וצריכות לצפות את מעשי ההתאבדות באופן בו התרחשו. יתרה מכך, גם אם הייתה מתקבלת טענת התובעים כי קיימת אמנם חובת זהירות קונקרטית, לא הוכח כי חובה זו אמנם הופרה, באופן שהנתבעות חרגו מסטנדרט הזהירות המצופה מהן, וממילא אף לא מתקיים רכיב הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות לנזק שנגרם.
מבחינת הסוגיה בהסתברות אינדוקטיבית (בניגוד להסתברות סטטיסטית, שלא הוכחה ע"י התובעים), קשה להגיע לתוצאה שעל הנתבעות היה לצפות את מעשי ההתאבדות ובמיוחד במקום בו בוצעו, כאשר המספרים המדויקים של מקרי ההתאבדויות אינם רבים.
תוצאה אחרת – וזאת מבלי שהוכחה הטענה שמגדלי עזריאלי מהווים "אתר חם" ושאינה מתבססת על נתונים ידועים אלא אך "על ניסיון החיים והשכל הישר", והכל כאשר ידוע שלא הייתה כל הפרה של חובת הזהירות מבחינת תקני הבטיחות הנדרשים כלפי המבקרים, ושההתאבדויות בוצעו מקומה נמוכה – משמעה הטלת סטנדרט זהירות גבוה ביותר שלטעם בית המשפט אינו מוצדק. הטלת חובה על הנתבעות למנוע מעשי התאבדות בכל נקודה במתחם הגדול אינה אפשרית כלל ועיקר. הנתבעות אינן יכולות ואינן צריכות לצפות כל מקום אפשרי ממנו ניתן להתאבד בשטחן, היא הנותנת בשטח בו התאבדו המנוחים, שמוגדר בהיתר הבניה כמיועד למטרות שעשועים, ומצוי בקומה נמוכה. אף אם הנתבעות נעלו את דלת המרפסת כתוצאה ממעשי ההתאבדות או כתוצאה מהפניות שקיבלו לאחריהם, ובכך מנעו גישה חופשית כפי שאולי הייתה בעבר, לא ניתן להקיש שמבחן הצפיות מתקיים בענייננו והתוצאה לא אמורה להשתנות.
לאור האמור לעיל, דחה בית המשפט המחוזי את התביעה, ללא צו להוצאות.
דוד סער, עו"ד
