העונש בשל הפרת הבטחת נישואין

מאת:

עובדות המקרה

הנתבע בהיותו נשוי, ניהל מערכת יחסים עם התובעת, במסגרתה נולדה בתם המשותפת.

הנתבע ניהל אורח חיים משותף עם התובעת. לטענתה של התובעת התקיימה בין הצדדים מערכת התחייבות ומחויבות כפי שזו מתקיימת בין בני זוג, הם הופיעו בציבור כזוג, חיו כזוג, וניהלו משק בית משותף.

לטענתה, הנתבע בחר עמה את הדירות השכורות בהם התגוררה והיה ערב לתשלום דמי השכירות של התובעת. הנתבע הבטיח לה במהלך מערכת היחסים רבת השנים כי ישא אותה לאישה, והוא אף תמך בה כספית, באופן שוטף.

טוענת האישה כי הפכה מאישה צעירה אקדמאית בעלת תעסוקה, לאישה תלותית בנתבע, לחסרת עבודה של ממש ולאישה אשר באופן פרקטי הינה אם חד הורית.

הנתבע הציע לה במהלך 11 השנים שחיו יחדו פעמיים נישואין, אשר לא התממשו. לטענתה, נתקיימו ביחסיהם שני התנאים של הגדרת הידועים בציבור: חיי משפחה, וניהול משק בית משותף, בכך, שהנתבע שילם את שכרי הדירה בהם התגוררו התובעת והקטינה, ובדירה נוספת היה ערב לתשלום דמי השכירות על ידי התובעת.

לטענתה, החליט הנתבע בשלב מסוים של יחסיהם לסיים באופן חד צדדי מערכת זוגית זו, חזר לאשתו והותיר אותה עם חובות רבים.

אכן, פסיקת בית המשפט העליון החילה את חזקת השיתוף על ידועים בציבור, ובמקרים רבים הם נחשבים לשותפים ברכושם, ולפיכך רשאי כל אחד מהם לתבוע את חלקו ברכוש גם אם הוא רשום במלואו על שם הצד האחר.

ממערכת הראיות אשר הובאה, לא הצליחה התובעת להביא ראיות לסתור את פרק הזמן הקצר ביותר (4 חודשים) שהצדדים התגוררו בדירה אחת, בעוד הנתבע נשוי לאשת נעוריו.

גם עדותן של שתי העדות מטעמה של התובעת על מערכת היחסים האוהבת של הצדדים בתקופות כאלה ואחרות בקשר ביניהם אינה יכולה לתרום לעצם היותם של הצדדים ידועים בציבור.

אמנם לצדדים בת משותפת, על פי בית המשפט, הצדדים פיתחו מערכת יחסים בלתי מחייבת מבחינת כוונת שיתוף רכושית, כדי שניתן יהיה להחיל בעניינם את חזקת השיתוף הרכושית המוכרת בפסיקת בתי המשפט.

הבטחת-נישואין:

על פי המשפט הישראלי קיימת אפשרות לתבוע פיצויים מכוח עילה חוזית המוגדרת כהפרת הבטחת נישואין, גם בין פנויים וגם בין בני זוג שאחד מהם או שניהם נשואים לאחרים.

שורשיה של תביעה זו במשפט המקובל האנגלי, והיא נעוצה בטעם כי הפרת ההבטחה להינשא עלולה לגרום נזק לצד האחר וכן גוררת לעיתים הסתמכות ותוכניות שונות להגשמתה, כאשר תוכנית הנישואין עשויה אף להשליך על תוכניות אחרות של בני הזוג ולהביא לשינוי מצבם לרעה בהיבטים שונים. הטענה היא כי יש לקבל פיצוי על נזק מסוג זה.

עילה זו שנויה במחלוקת, בעיקר מאחר והיא נתפסת כניסיון לכפות את דיני החוזים על סיטואציה שספק אם הם ערוכים לטפל בה. לפיכך, יש הקוראים לביטול עילה זו, או לחילופין להגבילה באמצעות חקיקה.

בתי המשפט נהגו לקבל תביעות מסוג זה ולפסוק פיצויים בגין עילה זו, בעיקר בנסיבות בהן היתה אינדיקציה ממשית ברורה וחיצונית לקיומה של הבטחה כגון דא, כמו: מקרים בהם קבעו הצדדים תאריך ברור לחתונה, נרשמו ברבנות, חילקו הזמנות ועשו הסידורים הדרושים (בחלק מהמקרים האירוע עצמו התקיים, ואחד הצדדים בחר שלא להופיע אליו) או במקרים בהם הקשר בין הצדדים הוביל להריון ולעתים אף ללידה.

בפס"ד פלונית נקבעו העקרונות לבחינת תביעות מסוג זה.

מדברי כב' הנשיא (בדימוס) ברק לפסק הדין:

"המשפט הישראלי קובע אפוא כי "ההבטחה לנישואין היא…בשיטתנו המשפטית, חוזה מחייב" .

עקרונית, אין דבר בהסכמים להינשא, ככאלה, המונע החלתם של דיני החוזים על היחסים בין בני הזוג, עם זאת החוזה נוצר אם הצדדים התכוונו ליצור ביניהם יחס משפטי מחייב. השאלה אם בני הזוג ראו עצמם כבולים מבחינה משפטית, או שמא ההתחייבות ביניהם היא אך במישור החברתי או המוסרי, היא שאלה שצריכה על פי נסיבותיו של כל מקרה. יש לבחון, בין היתר, את התנהגות הצדדים, את טיב הקשר ואת תוכנן של ההבטחות. כמובן הסתמכות מצד מקבל ההבטחה ושינוי מצבו לרעה עשויים להיות אינדיקציה בדבר כניסה לתחום החוזי…"

כעולה מהמפורט, על הבטחת נישואין להיות מוכחת ומעוגנת בראיות, הן ממערכת היחסים הפנימית בין הצדדים והן בראיות חיצוניות. כן ניתן לומר כי לאור אופייה ומורכבותה של עילה זו, והמשמעות החברתית הרחבה של תביעה מסוג זה על היבטיה, נטל השכנוע המוטל על התובע בה הינו נטל כבד ולא מבוטל-עליו להוכיח כי ההבטחה חרגה מאמירה בין בני זוג והינה אמירה מחייבת, בעלת השלכות, אשר אחד מהצדדים לכל הפחות הסתמך עליה, וגם כי נגרם לו נזק עקב הפרתה.

ובענייננו:

לטענת התובעת הבטיח לה הנתבע לאורך כל מערכת היחסים ביניהם (לטענתה במהלך 11 שנים) כי יינשאו ויקימו בית ומשפחה לתפארת, כמו כן לטענתה הבטיח הוא לה כי ידאג לעתידה ולעתיד בתם הקטינה.

התובעת מצביעה על כי יש לבחון את מערכת הציפיות שלה תחת עיקרון תום הלב, באשר לעתירתה זו.

דוד סער, עו"ד

לטענת התובעת יצר הנתבע אצלה מצג של קיום משפחה, אתה ועם בתם המשותפת לרבות טיולים ערבי חגים, והבטחות על עתיד משותף.

לטענתה ניתנו מפיו של הנתבע מספר הבטחות לעתיד משותף, והועלו על ידו הצעות נישואין. והיא, השיבה לכולן בחיוב, כשהיא נותנת את מיטב שנותיה, לנתבע, ואת אהבתה הרבה.

התובעת טוענת לשתי הצעות פורמליות של הנתבע: האחת בשנת 1998, שאז לגרסתה ביקש ממנה הנתבע להמתין עד שיסדיר את ענייניו האישיים, והשנייה בשנת 1999 במהלך החודש השישי להריונה.

אין ספק, כי במערכת היחסים האינטימית הממושכת שהייתה בין הצדדים, לרבות שני הריונות של התובעת, (אשר אחד מהם לא צלח) פיתחה התובעת מערכת ציפיות לגבי הקמת תא משפחתי עם הנתבע, ועל אף שבמהלך כל השנים, לא נפרד בגירושין פורמליים מאשתו, ומגוריו בפועל עם התובעת בדירה משותפת היו קצרים וארכו מספר חודשים, קודם שנותק הקשר באופן סופי, והנתבע שב לחיים משותפים עם אשתו.

מעיבוד הראיות, התצהירים, והעדויות, עולה כי לא התקיימו אותם רכיבים אשר נפסקו בפרשת פלונית, ובפסקי הדין אשר הובאו לעיל.

אך, לא ניתן להתעלם מרכיב של עוגמת הנפש, ואף חוסר תום לב מצד הנתבע, כלפי התובעת, כאשר נטש אותה לאחר קיום מערכת אינטימית ממושכת, אשר וודאי הייתה מלווה בהבטחות לעתיד משותף.

בנסיבות אלה, ולאור הפסיקה, ועקרון תום הלב, בית המשפט פסק כי יש לזכות את התובעת באותו פיצוי על עגמת נפש, אשר אינו מצריך הוכחה, בנסיבות ענייננו, ובסך של 50,000 ₪.

( תמש 51590/05 *** א.ר., ש.ל. נ' ש.ר. בית המשפט לענייני משפחה מחוז תל אביב 06/09/2009 פורסם ב-LawData )

מה הסיכוי של התביעה שלי?
השלימו את 3 השלבים בטופס ליחצו על הזמן שיחת הערכה ונחזור בהקדם!

ממלאים את הפרטים ולוחצים על הכפתור