בית המשפט העליון בפסק דינו בעניין פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, דן בבקשת למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר הותיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ולפיו התמלאו כלפי המבקשת תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים התשמ"א – 1981 ובתה הקטינה הוכרזה כלפיה "בת אימוץ".
הקטינה נולדה מחוץ למסגרת הנישואין. במהלך ששת החודשים הראשונים לחייה גדלה עם הוריה עד ליום בו הצהירו במחלקה לשירותים חברתיים בתל אביב כי אינם יכולים לטפל בבתם וביקשו להוציאה ממשמורתם. בתאריך 12.9.2004 הוכרה הקטינה כ"נזקקת" והוצאה ממשמורת הוריה. במסגרת ההליך המשפטי, מונתה מומחית לצורך בדיקת מסוגלותם ההורית של הורי הקטינה ולבחינת טובתה. חוות דעתה של המומחית שללה את מסוגלותו ההורית של האב והמליצה להכריז על הקטינה כבת אימוץ כלפיו. באשר לאם, היא המבקשת, הומלץ לאפשר לה לתקופת ניסיון לקבל לחזקתה את הקטינה. בשלב האחרון של תקופת הניסיון התברר כי המבקשת שבה להשתמש בסמים ולעסוק בזנות. עם זאת, הומלץ לאפשר לה ולקטינה להמשיך לתקופת ניסיון נוספת בת 6 חודשים והמבקשת התחייבה כי אם בתום התקופה האמורה לא יחול שיפור משמעותי במצבה, תחתום על הסכמת הורה לאימוץ. ברם, בחלוף למעלה משנה התברר כי המבקשת חזרה לסורה. ביום 3.2.2009 נעתר בית המשפט לענייני משפחה לבקשת פקידת הסעד והורה על העברת הקטינה לבית הילדים של השירות למען הילד לפי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ. בהינתן הנסיבות החדשות הורה בית המשפט לענייני משפחה על עריכתה של חוות דעת נוספת, אשר הוגשה בתאריך 10.5.2009. בעקבות ההמלצה בחוות הדעת השנייה על הכרזת הקטינה בת אימוץ כלפי המבקשת, המליצה פקידת הסעד על חידוש הליך האימוץ נגדה. לאור השתלשלות העניינים קבע בית המשפט לענייני משפחה כי התקיימו תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ והכריז על הקטינה בת אימוץ כלפי אביה והמבקשת, אשר ערערה לבית המשפט המחוזי על כל רכיבי קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוגשה בקשה למתן רשות ערעור, כאשר המבקשת סבורה שיש לקבל את בקשת הערעור, לדון בערעור לגופו ולהפוך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, קרי, ביטול הקביעות בדבר היעדר מסוגלותה ההורית וההכרזה על הקטינה כ"בת אימוץ".הבקשה התקבלה ונדונה כערעור אשר התקבל וביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי הואיל ולא הוכחה קיומה של עילת אימוץ. בית המשפט קבע כי הנורמה המשפטית התוחמת את המצבים בהם ניתן להכריז על ילד כבר אימוץ, מצויה בסעיף 13 לחוק האימוץ. שלושת האדנים, רצון המדינה שלא להתערב בקשר הטבע שבין הורה לבין ילדו, הזכות להורות וטובת הילד כהנחה, אך לא כעילה עצמאית, מבססים היטב את אמת המידה שנקבעה בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ. עוד נקבע כי בהיעדר חשש לפגיעה בילד, הרי הדל שבהורים טוב בעיני הילד מן החזק והשופע שבמאמצים ועל כן, בנסיבות המקרה גם מסוגלות הורית שאינה עצמאית משמיטה את הקרקע מתחת להחלטה על הוצאת הילד מידי אמו או אביו, וגם מסוגלות הורית שאינה קיימת היום אך צפויה להתקיים בעתיד הנראה לעין משמיטה את הקרקע מתחת להחלטה להוציא את הילד מזרועות אימו. דוד סער, עו"ד
