בנימוקים לדחיית התביעה, ציין ביהמ"ש את ההלכה השיפוטית שקבע ביהמ"ש העליון בע"א 8489/12, לפיה יש לדחות על הסף תביעות לפיצוי כספי בגין ניאוף ובגידה, זאת לאור המדיניות השיפוטית שנקבעה בהלכה הפסוקה והרציונלים שבבסיסה.
כן קבע ביהמ"ש כי אין להכיר בניאוף משום "נסיבות מיוחדות" המצדיקות שינוי בסיס איזון הכספים בין הצדדים, כל שכן כאשר "תביעה שכזו מוגשת במקביל או לאחר הגשת תביעה לאיזון משאבים מצד בן הזוג האחר מתוך כוונה להשפיע על בסיס האיזון ולהחמיק 'בדלת האחורית' שיקולי 'אשם' בפקיעת הקשר".
בבסיס ההלכה שפיתח ביהמ"ש העליון, עומדת ההנחה כי ההתחייבות בין בני זוג לקבל על עצמם את האיסור של "לא תנאף", ניצבת אך ורק במישור החברתי-מוסרי-דתי, אך אין לייבאה אל תוך עולם המשפט.
אחד השיקולים הניצבים בבסיס הלכה זו של העליון, הוא הרצון למנוע משפטיזציה של הנישואים במשפט הישראלי, והפצה מערכתית של תביעות!!
התביעה נדחתה והתובע חוייב בהוצאות משפט בסך 20,000 ₪.
