במקרה דנן, המדובר בזוג שהחליט להתגרש אחר 4 שנות נישואין ולהם שלושה ילדים. בהתאם להסכם הממון עליהם חתמו הצדדים טרם נישואיהם, נקבעה הפרדת רכוש קיים בין הצדדים לגבי נכסים שהביא כל צד לנישואין. כן נקבע בהסכם, כי במקרה של רכישת דירה משותפת, השקעתו של כל צד בדירה תהיה שייכת לו. בנוסף, נקבע בהסכם, כי בגידה של מי מהצדדים שתוביל לגירושין, תזכה את הצד הנבגד בפיצוי בסך של 100,000 ₪.
המחלוקת שהתפתחה בין הצדדים, נסובה סביב מידת ההשקעה של כל צד בדירה שנרכשה. כן טענה הנתבעת כי נבגדה ע"י התובע, ודבר זה מזכה אותה בפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם הממון.
אע"פ שאף אחד מהצדדים לא טען לגבי תוקפות ההסכם, ביהמ"ש בחר לבחון תוקפו, וקבע כי בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק יחסי ממון, הסכם ממון שנחתם לפני הנישואין אינו דורש אימות. במילים פשוטות, הסכם ממון יהיה תקף גם אם הוא אומת אחרי הנישואין ובתנאי שהוא נכרת לפני הנישואין.
לאור זאת נקבע, כי ההסכם שנכרת בין הצדדים במקרה דנן, שריר וקיים, ובחינת חלוקת הרכוש המשפחתי של הצדדים תיעשה בהתאם להוראות הסכם זה.
