מעשה היה בכך. בני הזוג נישאו בשנת 1974. במהלך הנישואים רכשו בעלות בשלושה בניינים בתל-אביב. בשנת 1992 התגרשו בני הזוג, לאחר שחתמו על הסכם גירושים, לפיו, שלושת הבניינים ירשמו בבעלות כל אחד משלושת ילדיהם, באמצעות העברה ללא תמורה.
לימים התגלה לבעל, המערער, כי אחת הילדות איננו שלו, ולכן עתר הוא לבטל את אותו החלק בהסכם הגירושין הקובע כי הילדה תקבל בניין במתנה, בשל פגמים בכריתתו – טעות, הטעיה ותרמית. טענתו של המערער היא כי כבר בעת הליך הגירושין ידעו האישה והבת כי הילדה איננו בתו הביולוגית.
בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתו של המערער על הסף בקובעו כי הבעל ידע על עניין האבהות כבר במסגרת הליך הגירושין בשנת 1991, ומשלא נקט בהליכים אז, תביעתו התיישנה. בנוסף, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המערער אינו יכול להעלות טענות בדבר זהות אביה של הבת, שכן יש בכך משום פגיעה בפרטיות הבת ובכבודה, ויש במקרה זה להעדיף את אינטרס הבת על פני אינטרס המערער, וכי החשש לפגיעה בכבוד הבת מהווה טעם לדחייה על הסף . עוד קבע בית המשפט, כי לאור הצהרת המערער בהסכם הגירושין, שקיבל תוקף של פסק דין, לפיה הבת היא בתו, המערער מנוע ומושתק מלטעון כעת שהבת איננה בתו, וכי גם אם לא מדובר בהשתק פלוגתא, הרי שקיים במקרה זה השתק שיפוטי מטעמים של צדק או מטעמים של הגינות ותום לב.
בית המשפט המחוזי הפך את החלטת בית המשפט לענייני משפחה, וקבע כי לא היה מקום לדחיית התביעה על הסף, וכן החזיר את העתירה לבית המשפט לענייני משפחה לדיון לגופו של עניין.
בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המערער כי במקרה דנא חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות, לפיו כשעילת התביעה היא תרמית או הונאה, תקופת ההתיישנות מתחילה במועד הידיעה על התרמית או ההונאה, כאשר דרושה "ידיעה ממשית וסובייקטיבית", וכזו התגבשה אצלו רק בסמוך לפני הגשת התביעה דנן, לאחר שהשיג ראיות ממשיות שאותן הוא מבקש להביא בפני בית המשפט. חשדות בלבד שהיו למערער בשנת 1991, אשר האישה שיכנעה אותו שאינן נכונות, אינן בגדר "ידיעה ממשית וסובייקטיבית".
כמו כן, אמנם הדעה הרווחת בפסיקה היא כי לא ניתן לבטל חלקים מהסכם הגירושין. יחד עם זאת, קיימים מקרים חריגים בהם ניתן לבטל הסכם גירושין, גם לאחר ביצועו, זאת כאשר הוכח פגם בכריתתו. ראה ע"מ (ת"א) 1277/07 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 18.08.09) שם בוטל הסכם ממון וגירושין שקיבל תוקף של פסק דין מחמת עושק, תוך שבית המשפט ציין כי מדובר במקרה חריג. במקרה דנן, כשמדובר בטענה של כריתת הסכם בשל תרמית, ולא במקרה של הפרת סעיף כזה או אחר בהסכם, ולאור הפסיקה המאפשרת במקרים מסויימים גם ביטול של חלק מהסכם גירושין, בית המשפט קבע כי שגה בית המשפט לענייני משפחה כשסבר כי הסעד המבוקש מהווה עילה לדחייה על הסף, והיה, מקום לדיון לגופו של עניין, לכל הפחות בטענות אלה.
לאור האמור, בית המשפט המחוזי ביטל את ההחלטה לדחות על הסף את הדיון, והחזיר את העתירה לדיון לגופו של עניין בבית המשפט לענייני משפחה.
דוד סער, עו"ד
