עניין זה נבחן בפס"ד ע"ע 350/03 מדינת ישראל – משרד העבודה והרווחה נ' אברהם גרינשפן ואח'– במקרה זה דובר על ערעור אותו הגישה המדינה בגין עובדים אשר עבדו במעון של משרד העבודה והרווחה. זהו מעון לחוסים בו יש צורך במטפלים 24 שעות ביממה והעובדים לבקשתם, עברו לעבודה במשמרות לילה בלבד. לאחר תקופה ארוכה, החליטה הנהלת המעון על העברת העובדים מעבודה במשמרת לילה- לעבודה בכל שעות היממה וזאת במטרה ליצור שוויון בין כל המטפלים וכן להביא להשתלבותם של העובדים עם הצוות המקצועי במקום. העובדים הגישו תביעות לבייץ הדין האזורי בבקשה כי זה יורה למדינה להמשיך ולהעסיקם במשמרת לילה ולחילופין למנוע הפגיעה בשכרם (במעבר למשמרת יום אשר התגמול עליה מופחת מהתגמול במשמרת לילה).
מקרה זהה ממש נידון בפס"ד ע"ע 300353/97 מ"י נ' משה נהרי. במקרה זה פסק ביה"ד כי על המעסיק להמשיך ולשלם תוספת עבודת לילה גם עבור עבודתו במשמרת היום, לתקופה בלתי מוגבלת.
בהתאם לפסיקת ביה"ד הארצי בפרשת נהרי, פסק ביה"ד האזורי כי המבקשים זכאים להמשך תנאי השכר כאילו היו עובדים במשמרת לילה ועל סמך פסיקה זו ולמרות פסיקת הארצי בעניין, הגישה המדינה ערעור.
הדיון המשפטי:
כב' השופט סטיב אדלר טען כי על פי סעיף 22 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951 מוגבלת עבודתם של העובדים במפעלים במשמרות באופן בו "לא יועבד עובד בעבודת לילה יותר משבוע אחד בתוך שלושה שבועות. הרציונאל של חוק זה הוא על מנת לתת לעובד זמן לשהות בחיק משפחתו וכיו"ב. לפיכך, חוזה העבודה בו עבדו העובדים- הינו בלתי חוקי וביה"ד לא יעשה לאכיפתו". כמו כן, טענות המעון בדבר העברת העובדים לעבודה בסבב משמרות הינו מוצדק בהחלט. העובדים עבדו במתכונת פסולה זו במשך שנים רבות (בין 7 ל-30 שנה) וביה"ד לא יתן ידו להמשך מתכונות העסקה זו המנוגדת לכל חוק. יחד עם זאת, נוצרה אצל העובדים ציפייה להמשך השתכרות כפי שהשתכרו בשנים האחרות שעבדו במתכונת זו.
ועד העובדים במקרה זה לא התנגד לשינוי ולא נחתם הסכם ולא נרשמו סיכום דברים. לנוכח האמור – זהו מקרה המצדיק סעד פיצוי. אך הפיצוי המתאים במקרה זה הינו פיצוי חד פעמי, לאור התמורות בשכר העובדים וחוסר השוויון של תנאי עבודתם של העובדים התובעים מול עובדים אחרים המבצעים את אותה העבודה. אין להמשיך בתשלום תגמול מיוחד בלא הגבלת זמן מפאת חוסר השוויון שיתקיים בין עובדי המעון בעלי ותק זהה לזה של התובעים והמבצעים את אותה עבודה. יש צורך לפצות את התובעים משום שרמת חייהם התבססה בשנים הרבות על פי הכנסה של תוספת משמרת לילה ונוצרה אצלם ציפייה להמשך הכנסה בשיעור זה. למעשה, הפיצוי הינו בגין זמן הסתגלות לעובד לארגן את חייו מחדש בהתאם לשכר מופחת.
כב' השופט ע' רבינוביץ מגיע לאותה מסקנה, ע"פ חוק החוזים. לדבריו, העובדים שתבעו עסקו בעבודת לילה בניגוד לחוק ולפי ס' 30 לחוק החוזים תשל"ג- 1973 הקובע ש:"חוזה כריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים… בטל" זאת בכפוף לסעיף 19 לחוק החוזים הקובע כי "משניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לבטל אותו חלק בלבד". תשלום שכר עבור עבודה המתבצעת במשמרת יום בגובה התשלום כפי משמרת לילה- הוא חוקי. מה שאינו חוקי הוא העסקה רציפה במשמרת לילה- וחלק זה של החוזה לפיכך בטל. אומנם העובדים שתבעו נפגעו מבטלות החוזה, אך יש לזכור כי הם גם נהנו שנים לא מעטות מתשלומים שמקורם בהעסקה בלתי חוקית. גם הוא, מצטרף לפסק דינו של הנשיא וקובע כי פיצוי בגין שנה אחת סביר בנסיבות העניין. דוד סער, עו"ד
