נהלי שירות המדינה אוסרים על מתמחים של שופטים לעבוד שעות נוספות, אולם מאידך, עומס העבודה המוטל על המתמחים, מאלץ אותם לעבוד בשעות נוספות. האם בנסיבות אלו זכאים המתמחים בפועל לתגמול בגין שעות נוספות? שאלה זו נדונה בתע"א (ת"א) 9966-09 עו"ד רונן לביא נ' הנהלת בתי המשפט, פורסם בנבו (2009).
באותה פרשה טענו מתמחי השופט לשעבר, שהינם כיום עורכי דין, כי האיסור על עבודה בשעות נוספות מעבר ל- 36 השעות השבועיות של ההתמחות הינו בבחינת "גזירה שלא ניתן לעמוד בה", שכן בפועל, אופי המטלות בכפיפות לשופט הוא כזה המחייב הידרשות למטלות 'מהרגע להרגע' ככל שאלו עולות מתוך צרכי עבודת השפיטה המיידית של השופט, וכי חרף האיסור על עבודה בשעות נוספות, אין המתמחים מצויים בעמדה לסרב לציפיות השופט, מה שיעמידם בסכנת פיטורין; בנסיבות אלו דורשים המתמחים תגמול בגין שעות נוספות. המדינה מצידה טענה כי כל עוד נאסר על מתמחים לעבוד, ולבטח לדרוש שכר בגין שעות נוספות, דין תביעתם להידחות, ואין נפקא מינה כי עבדו בכפיפות לשופט, שכן כפיפותם המנהלית היא לשירות המדינה ולא לשופט.
בית הדין הסתמך על הלכה בעניין דומה, אשר דנה בתביעתם של כ-14 מתמחים כנגד הנהלת בתי המשפט (ע"ע (ארצי) 508/08 מדינת ישראל, הנהלת בתי המשפט נ' אשרת ארפי ו- 14 אחרים, לא פורסם (2010)), שם נפסק כי גם מקום בו השופט המאמן ידע אודות השעות הנוספות אשר ביצעו המתמחים, אולם לא דרש זאת מהם בפועל, הרי שבמצב דברים שכזה לא תשמע טענת המתמחים לשעבר לתגמול בגין שעות נוספות. נפסק כי הוא הדין בעניין הנדון, ואין לסטות מן ההלכה שנפסקה, ועל כן התביעה נדחתה.
הנה אם כן, לא כל תביעה שנראית צודקת וראויה על פניה תתקבל בבית הדין, וההלכה הפסוקה פתלתלה ומורכבת משיקולים שונים, ועל כן, בבואו של עובד לשעבר אשר חש מקופח לתבוע את זכויותיו, מן הראוי שייוועץ תחילה בעורך דין דיני עבודה, וזאת בכדי לכלכל את צעדיו כראוי, שכן לא כל תביעה צודקת על פניה הינה תביעה בעלת סיכויים להתקבל, ולהפך, ולא די בחוש הצדק של הנפגע, אלא נדרשת הכרות מדוקדקת עם ההלכות בבתי המשפט או בבתי הדין. דוד סער, עו"ד
