חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951 הינו בין חוקי המגן הראשונים אשר נחקקו במדינת ישראל, ומטרתו להבטיח שהעובד לא יעבוד יותר ממספר שעות מקסימלי ליום/שבוע, ושיקבל תוספת הולמת לשעות שהן מעבר ליום עבודה רגיל. סעיף 2 לחוק קובע כי יום עבודה לא יעלה על 8 שעות עבודה (ו- 7 שעות עבודה ביום שלפני יום המנוחה השבועית), ושבוע עבודה לא יעלה על 45 שעות עבודה, אולם מכוח צו הרחבה שבוע העבודה עומד כיום על 43 שעות עבודה.
עבודת לילה תיחשב כעבודה בת שעתיים ומעלה בין 10 בלילה ל- 6 בבוקר (כלומר – עבודה עד השעה 11 בלילה לא תיחשב כעבודת לילה).
שעות העבודה הינן השעות אשר העובד עומד לרשות מקום עבודתו, ואשר בהן הוא אינו חופשי לעשות כרצונו. המבחן הוא מהותי: עובד אשר לן מחוץ לבית, שעות הלינה לא תיחשבנה כשעות עבודה. גם שעות כוננות לא תיחשבנה כשעות עבודה, אולם לרוב 'הקפצה' תגרור תגמול גבוה יותר (זהו נוהג בשוק העבודה). מדוע לא מקבלים שכר על 'כוננות'? שכן היא מגבילה את חופש הפעולה של העובד במידה מועטה.
גם זמן הנסיעה לעבודה לא יחשב כזמן עבודה למעט הזמן בו אוסף העובד עובדים אחרים מביתם.
שעות נוספות: על המעביד לתגמל את העובד בעבור השעות הנוספות: בעבור השעתיים הנוספות הראשונות יקבל העובד 125%, ומעבר לכך 150%, למעט בענפים שבהן קבע המעביד כי לא תחול הגבלת השעות הנוספות, לדוגמא בחקלאות. יש לציין כי הזכות לשעות נוספות אינה זכות קנויה של העובד והוא לא יכול לטעון כי הסתמך על השכר של השעות הנוספות ובכוונתו להמשיך ולעבוד שעות נוספות.
עם זאת, לחוק ישנם חריגים ועל כן, כל אימת שעובד סבור כי פגעו בזכותו לתשלום שעות נוספות, עליו לברר עם עורך דין אם אכן נפגעה זכותו או שמא מתקיימים החריגים לחוק.
דוד סער, עו"ד
