פסק דין: ארטיום מלצב נ' דרים טים עבודות בגבהים בע"מ

בפנינו תביעת התובע, לתשלום זכויות שונות הנובעות לטענתו מתקופת עבודתו בנתבעת וסיומה.

רקע עובדתי

1. התובע עבד בנתבעת החל מיום 15.10.12 ועד ליום 15.10.14.
2. הנתבעת הינה חברת דרים טים עבודות בגבהים בע"מ, המבצעת עבודות בגובה באתרים שונים בארץ.
3. היקף עבודתו של התובע בנתבעת עמד על שישה ימים בשבוע. התובע השתכר שכר יומי, כאשר בשלב מסוים קיבל תוספת שכר, בהתאם להספק עבודתו בנתבעת.

השאלות השנויות במחלוקת

1. במסגרת פסק דין זה, הכרעותינו דרושות בשאלות הבאות השנויות במחלוקת בין הצדדים:
2. מהו תחום עיסוקה של הנתבעת והאם חל על הנתבעת צו ההרחבה בענף הבנייה?
3. האם התובע פוטר או התפטר? ככל שהתובע התפטר, האם המדובר בהתפטרות בדין פיטורים?
4. האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת?
5. האם התובע זכאי לפיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודתו, בניגוד לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב – 2002 (להלן: חוק הודעה לעובד)
6. האם התובע זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק הגנת השכר תשי"ח – 1958 (להלן: חוק הגנת השכר)?
7. האם התובע זכאי לתשלום בגין הפרשי שכר ושעות נוספות?
8. האם התובע זכאי לתשלום בגין דמי חגים, דמי חופשה, דמי מחלה, דמי הבראה ודמי נסיעות?
9. האם התובע זכאי לפיצוי בגין היעדר הפרשות פנסיוניות?
10. האם התובע זכאי לפיצויי הלנה?

דיון והכרעה

תחולת צו ההרחבה החל על התובע

7. לטענת התובע יש להחיל על הנתבעת את צו ההרחבה בענף הבנייה, מאחר ובמסגרת תפקידו בנתבעת, הועסק בתפקידי בנייה ושיפוצים.
התובע פירט כי עיקר עבודתו הייתה ביצוע עבודות ניקוי חיצוני של אבני שיש (חיפוי חיצוני של בניינים).
עוד טען התובע, כי הנתבעת ביצעה עבודות הנופלות בגדר תחולת הצו, בתחום הבנייה לכן גם מטעם זה יש להחיל את הוראות צו ההרחבה על עניינו.
8. הנתבעת טענה מנגד כי עיקר עיסוקה בביצוע עבודות בתחום הניקיון התעשייתי, בגבהים שונים.
עוד טענה הנתבעת כי התובע הועסק כפועל אשר ביצע עבודות ניקיון בגובה על כן, לא חלות עליה הוראות צו ההרחבה בענף הבנייה.

המסגרת הנורמטיבית

9. בהתאם להלכה הפסוקה, שאלת תחולתו של צו הרחבה, תוך התייחסות ל"סוגי העובדים והמעבידים שעליהם חל הצו" כאמור בסעיף 28 (א) לחוק ההסכמים הקיבוציים הינה שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד ( ראו- דב"ע נג/3-125 אלכס שרר נ' רהיטי דימור בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כז 158).

10. המבחן המכריע לצורך תחולתו של צו הרחבה הוא בחינת עיקר עיסוקה של החברה, דהיינו מהי הפעילות העיקרית במפעל של המעביד.
(ראו- ע"ע 18/99 יפה אפרימי נ' לילה עבד לעיל, [פורסם בנבו] עבודה ארצי לג (23) )24).
כן נקבע בפסיקה כי סיווגו הענפי של מפעל יעשה בין היתר בהסתמך על הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ראו -דב"ע נו/ 3- 272 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ – מואסי (1996) [פורסם בנבו] דינים ארצי לעבודה 1996 (0004) 0545).
כמו כן, הנטל להוכיח את תחולתו של ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה, מוטל על הטוען לחלותו ובענייננו, מוטל נטל זה על התובע(ראו- דב"ע שן/7-1 אליקים הדי נ' אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כ"ג 45).

מן הכלל אל הפרט

11. בהתאם להלכה, תחולת צו ההרחבה נקבעת בהתאם לעיסוק המעסיק לפיכך, תחולת צווי ההרחבה בענף הבנייה, מותנית בכך שהמעסיק יסווג כמעסיק בענף הבנייה.
הגדרת מעסיק בצו ההרחבה בענף הבניה קובעת כדלקמן – "כל מעסיק בתחומי הבינוי ו/או התשתיות ו/או עבודות ציבוריות ו/או הנדסה אזרחית ו/או שיפוצים ו/או צמ"ה לרבות כמנוי בענפים ראשיים 41-43, על ענפי המשנה שלהם, לספר הסיווג האחיד לשנת 2011, אשר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה".
"אתר בנייה" – מקום אשר מתבצעת בו עבודת בינוי ו/או תשתיות ו/או הנדסה אזרחית ו/או שיפוצים ו/או עבודה מסוג אחר כמפורט בהגדרת מעסיק לעיל".

הגדרת עובד בצו ההרחבה בענף הבניה קובעת- "כל עובד ומנהל עבודה באתר בנייה (בהגדרת המונח בצו זה) המועסק בתפקיד שאינו משרדי".

12. בספר הסיווג האיחוד של ענפי הכלכלה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2011, תחת הענף בינוי (סדר F), ותחת הסעיף 43, אשר כותרתו "עבודות בנייה מיוחדות", מובהר בסעיף 4397 כי עבודות בנייה כוללות גם:
"עבודות גימור חיצוי לנמ"א: עבודות קישוט אמנותיות; התקנת מתקני אשפה, ספסלים ופינות משחק; ניקוי חיצוני של בניינים (באדים, בחול, ליטוש בנייר זכוכית וכו'); התקנת שלטי הכוונה במבנים". אינו כולל: עבודות ניקוי מיוחדות, פנימיות וחיצוניות, במבנים ובבניינים.

13. בענייננו, התובע הצהיר כי הנתבעת מבצעת עבודות בגבהים וכי הועסק אצל הנתבעת בתפקידי בניין שונים כגון: ליטוש, חיזוק, החלפת שיש ועבודות בגובה (ס' 3 לתצהירו של התובע).
נציין כי גרסת התובע נתמכת אף בעדותו של מר פרבר, נציג הנתבעת, ממנה עלה כי התובע ביצע עבודות הנופלות לגדר תחולת צו ההרחבה בענף הבנייה:
"ש. אני מפנה לסעיף א בכתב הגנה, עמוד שני, אתה רושם שהתובע עבד בתור פועל וביצע בין היתר עבודות ניקיון בגובה נכון.?
ת. נכון והוא גם ביצע עבודות ניקיון.
ש. ואיטום?
ת. אנחנו ביצענו עבודות ניקיון.
ש. ליטוש הוא ביצע?
ת. זה עבודות ניקיון , הוא ביצע.
ש. גם איטום זה עבודות ניקיון?
ת. לא.
ש. הוא החליף חיפויי שיש בבניינים?
ת. אם הוא פגע באיטום ליד החלון אז הוא ביצע עבודת איטום וגם להחליף אריחים ככל שהוא פגע בהם.
ש. וחיזוק של חיפוי שיש?
ת. במידה והחליף אז כן. אי אפשר להחליף אבן בלי לשים בורג, זה מפרט טכני. רק במידה ונפגע בזמן ביצוע ניקיון הוא נדרש לפעולת איטום או חיפוי או חיזוק, רק במסגרת הניקיון, אם זה קורה במהלך העבודה הוא צריך לרדת ולקחת את החומרים המתאימים לבצע חיפוי ואיטום. החלק של ביצוע עבודות איטום והחלפת אריחים הוא זעיר, זה לא קורה כל יום זה כמה שעות בשבוע. הליטוש מתבצע עם דיסק , מלטשים את האבן.
לשאלת בית הדין
ש. למה זה עבודת ניקיון?
ת. כי בזמן בניה האבן מלכלכת , ובסוף צריך לנקות אותה, וישנם כמה סוגים של אפשרות לנקות את האבן או ליטוש או שטיפה או עבדות סקרפר ולכן זה ניקיון.
גם החוזה שלי מול חברות בניה זה ניקין מעטפת חיצונית של בניה , ובאיזה שיטה אני אעשה את זה נתון לאחריותי" (עמ' 18 לפ', ש' 23 – 32, עמ' 19 ש' 1-14).

14. הנה כי כן, מעדותו של מר פרבר עלה כי הן הנתבעת והן התובע ביצעו עבודות ליטוש. עבודות אלו נופלות לגדר "עבודות בנייה" בהתאם לספר הסיווג האחיד, כפי שפירטנו לעיל.
מעבר לאמור, מעדותו של מר פרבר התברר כי התובע ביצע עבודות נוספות, עבודות חיפוי שיש ואיטום, אשר אף הן נופלות לגדר תחולת הצו.
15. נוסיף, כי גם לגרסת הנתבעת, עיסוקה בביצוע עבודות "ניקיון תעשייתי", לא הוכחה ולא שוכנענו כי מדובר בעבודות ניקיון מובהקות. סבורים אנו כי עסקינן בפעולות הנמנות על השיטות הנזכרות בצו ההרחבה בענף הבנייה על כן , אנו קובעים כי הוכחה תחולת צו ההרחבה בענף הבנייה על הנתבעת.

אי מתן הודעה על תנאי עבודה-
16. לטענת התובע, מעולם לא קיבל הודעה בדבר תנאי העבודה וההסבר אותו קיבל בדבר תנאי עבודתו היה לקוני ביותר לפיכך, זכאי הוא לפיצוי בסך של 5,000 ₪.
עוד טען התובע, כי ביחס לכל רכיבי התביעה הקשורים לאי מתן הודעה על תנאי העבודה, נטל ההוכחה רובץ לפתחה של הנתבעת.

17. לטענת הנתבעת, הצדדים סיכמו את תנאי העסקת התובע בעל פה. בהתאם לכך, התנאים הועלו על הכתב במסמך אשר נמסר לתובע וצורף כנספח א' לכתב ההגנה.

המסגרת הנורמטיבית

18. סעיף 1 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 קובע כך (להלן: "חוק הודעה לעובד"):
"מעסיק ימסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו…– לא יאוחר משבעה ימים, הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד לפי הוראות חוק זה (בחוק זה – הודעה על תנאי עבודה)."

19. סעיף 2 לחוק הודעה לעובד מפרט את העניינים אותם יש לפרט בהודעה.
סעיף 5 (א) קובע כי "בית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי על הפרת הוראות חוק זה והוא רשאי –(1) לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין".

מן הכלל אל הפרט

20. לאחר ששקלנו את מכלול הראיות והעדויות, הגענו לכלל מסקנה כי אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת, לפיה מסרה לתובע הודעה בכתב.
הנתבעת לא הפריכה את גרסת התובע, לפיה מעולם לא נמסרה לו הודעה לעובד בכתב (ס' 8 לתצהיר התובע).
הנתבעת נמנעה מלחקור את התובע בסוגיה זו, באופן אותו יש לזקוף לחובתה.

21. נוסף על האמור לעיל , גרסת הנתבעת בסוגיה זו הייתה עמומה.
בתצהיר נציג הנתבעת, מר פרבר, לא צוין מיהו הגורם אשר מסר לתובע את טופס ההודעה בכתב בדבר תנאי עבודתו של התובע.
כאשר נשאל מר פרבר בחקירתו מיהו הגורם אשר מסר לתובע טופס הודעה לעובד, השיב כי אינו זוכר זאת "בדיוק":
"…ת.ישבנו אצלי במשרד ומסרתי לו העתק. לפי דעתי כן, אני לא זוכר בדיוק, וזה כתוב בשפה העברית, ישבתי איתו והסברתי לו מה כתוב בעברית , למיטב ידיעתי הוא לא ידע לקרוא עברית".
בהמשך חקירתו, שינה מר פרבר את גרסתו וטען כי הוא אשר מסר את ההודעה לתובע (עמ' 18 לפ', ש' 21-22) אולם, לא שוכנענו בנכונות טענה זו.

22. עיון בטופס ההודעה לעובד אותו הציגה הנתבעת (נספח א' לכתב ההגנה), מעלה כי על גבי טופס זה לא מופיעה חתימת התובע, אלא חתימת הנתבעת בלבד.
כמו כן, הטופס מנוסח בעברית, בעוד גם לגרסת הנתבעת, התובע היה עולה חדש במועד קליטתו בנתבעת, ובקושי הבין את השפה העברית (עמ' 4 לפ' הדיון המוקדם מיום 8.12.17, ש' 21-22).
לפיכך, שוכנענו בגרסת התובע כי לא נמסר לו טופס הודעה לעובד.

23. בקביעת גובה הפיצוי לו זכאי התובע בגין רכיב זה, מצאנו מקום להפחית את גובה הפיצוי מאחר והתובע הודה כי תנאי עבודתו הוסברו לו וסוכמו אתו בעל פה:
"עם תחילת עבודתי, סיכמה איתי הנתבעת בע"פ על תנאי עבודתי, לרבות על שכר עבודתי…"(ס' 4 לתצהיר התובע).
בהמשך תצהירו, פירט התובע את תנאי עבודתו כפי שסוכמו עמו (ס' 5 לתצהירו).
אומנם, בנסיבות מקרה זה, אין במסירת תנאי העבודה בעל פה לתובע, כדי לאיין את הצורך במסירת הודעה ברורה בכתב בדבר תנאי עבודתו של התובע אולם, אנו סבורים כי יש בכך כדי להפחית במחצית את גובה הפיצוי לו זכאי התובע.

24. לאחר ששקלנו את משך עבודתו של התובע ואת גרסאות הצדדים, אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצוי בגין אי מסירת הודעה בכתב בדבר תנאי עבודתו, בסך של 2,500 ₪.

הפרשי שכר-

25. לטענת התובע, הובטח לו עם תחילת עבודתו שכר יומי בסך של 350 ₪, בתוספת 35 ₪ בגין דמי נסיעות.
עוד טען התובע, כי בחודש 1/13 שכרו הועלה לסך של 375 ₪ ליום, בתוספת דמי נסיעות.
התובע הוסיף וטען, כי סוכם בין הצדדים על תשלום שכרו בערכי נטו אולם, הנתבעת הפחיתה והעלתה את שכרו באופן שרירותי ואף הכלילה בשכרו את כלל הרכיבים הפנסיוניים, בניגוד לדין.
נוכח זאת, טען התובע כי הוא זכאי לסך של 10,972 ₪, בגין הפרשי שכר, בהתאם לשכר בסיס בסך של 350 ₪ ליום.

26. הנתבעת טענה מנגד כי סוכם בין הצדדים כי שכרו של התובע ליום עבודה יעמוד על סך של 350 ₪.
הנתבעת הודתה כי לאחר תקופה שכר יומי זה הועלה לסך של 375 ₪ אולם, לטענתה הסיכום עם התובע היה כי שכרו זה יכלול את כל הרכיבים הסוציאליים, כגון דמי חגים, דמי הבראה ועוד.

27. כפי שציינו לעיל, הנתבעת לא הוכיחה כי מסרה לתובע הודעה בכתב בדבר תנאי העסקתו לפיכך, בסוגיית גובה שכרו עמדו בפנינו גרסת התובע כנגד גרסת הנתבעת.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, העדויות והראיות, מצאנו כי יש להעדיף את גרסת התובע על פיה סוכם בין הצדדים תשלום נטו בסך של 350 ₪ ליום עבודה, מהטעמים הבאים –

28. גרסת התובע בסוגיה זו הייתה עקבית ומהימנה. בתצהירו פירט התובע את גרסתו, לפיה סיכם עם הנתבעת כי שכרו היומי יעמוד על סך של 350 ₪.
עוד פירט התובע כי החל מיום 13/1/13 הנתבעת העלתה את שכרו היומי לסך של 375 ₪ (ס' 5-6 לתצהיר התובע). בעדותו חזר התובע על גרסתו:
"ת. הוא לא הסביר לי את העבודה, הוא פשוט אמר לי תעשה זה וזה, היה שם מנהל עבודה הייתי איתו וכשדימה הגיע שאלתי כמה אני מקבל הוא אמר לי 300 ₪ ליום פלוס דלק ונסיעות, הוא אמר לי שאני מקבל 350 ₪ ליום פלוס נסיעות 35 ₪.
לשאלת ביתה דין: אני מבהיר כי הוא אמר לי שאקבל 350 ₪ ליום ועוד נסיעות.
המשך ח.נ:
ש. אז סיכמתם על 385 ש"ח?
ת. יומית 350 פלוס 35 נסיעות.
ש. 35 ₪ ליום ?
ת. כן.
ש. יחד 385 ש"ח?
ת. כן אבל זה לא יומית , יומית זה 350 ₪" (עמ' 14 לפ', ש' 1 – 12).

29. התובע העיד כי מעולם לא קיבל את התשלומים אשר צוינו בתלוש:
"ש. אז קיבלת כסף על הפיגומים?
ת. הייתי צריך לקבל יומיות של 4,875 ₪ פעול קבילתי 3,445 ₪ הוא הוריד את זה והוסיף לבונוס, אני לא קיבלתי שום ארוחה וגם לא חגים כי אין חגים ביולי או נובמבר, וגם בחגים קיבלתי לפי 169 ₪ ולא לפי 350 ₪" (עמ' 15 לפ', ש' 28-31).

התובע חזר על גרסתו גם בהמשך חקירתו (עמ' 14 לפ', ש' 26 – 32, עמ' 15 לפ', ש' 2 – 5).

30. עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי תומכים הם בגרסת התובע, מאחר ומופיעים בהם רכיבי שכר בסכומים משתנים מידי חודש, ללא הסבר.
כך למשל, שכר היסוד המצוין בתלושי שכרו של התובע השתנה החל מחודש 1/13, ונפרט:
בתלוש חודש 12/12, שכר היסוד של התובע עמד על סך של 250 ₪;
בתלוש השכר לחודש 1/13 עמד שכר היסוד על סך של 342 ₪ ליום;
בתלוש השכר לחודש 2/13 עמד שכרו של התובע על 243 ₪;
בתלוש השכר לחודש 3/13 עמד שכר היסוד של התובע על סך של 280 ₪ ליום;
בתלוש שכרו של התובע לחודש 5/13 עמד שכרו של התובע על סך של 263 ₪ ליום וכך הלאה.

31. כמו כן, עיון בתלושים מעלה כי החל מחודש 3/13 הופיע בתלוש רכיב בשם "ימי חג" מידי חודש.
גם רכיב זה שולם בתעריף משתנה, ללא הסבר, כאשר הרכיב שולם גם בחודשים בהם לא היו חגים כלל ונפרט.
בתלוש השכר לחודש 3/13 קיבל התובע סך של 291 ₪ בגין ימי חג;
בתלוש השכר לחודש 7/13 קיבל התובע סך של 104 ₪ בגין יום חג;
בחודש 8/13 קיבל התובע סך של 13 ₪ ליום חג וכיו"ב.
רכיב זה שולם גם בחודשים בהם לא היו חגים כלל לדוגמה בחודש 8/13 קיבל התובע תשלום בגין 9 ימי חג;
בחודש 11/13 קיבל התובע תשלום בגין 13 ימי חג, בתעריף של 169 ₪ לחודש;
בחודש 12/13 קיבל התובע תשלום בגין 8 ימי חג וכיו"ב.

32. משנדרש מר פרבר לנושא זה, לא היה בפיו מענה לשינויים בשכרו של התובע:
ש. אני מסתכל על דוחות התובע , מינואר שכרו עלה ל 375 ₪ נכון?
ת. כן.
ש. אני מסתכל בתלושי השכר שצירפת לכתב הגנה, חודשים 11-12/12 מצוין 350 ₪ ליום , 35 ₪ נסיעות ליום , גם בדצמבר והחל מ 01/13 התלושים מקבלים תפנית פעם אחת התעריף היומי הוא 342 ₪ אחרי זה 260 ₪, 243 ₪ ,280 ₪ אתה יכול להסביר למה התעריף היומי משתנה?
ת. אני לא יכול להסביר במדויק, זה היה לפני הרבה שנים, הרו"ח ערך את התלושים וזו השיטה , לאחר 4 תלושים כל תלוש הוא מסודר לפי אותה שיטה, הרו"ח עשה אותם.
ש. ולמה לא הבאת אותו שיבוא ויסביר את השינוי בתעריף היומי?
ת. לא היה שינוי בתעריפים. לא הבאתי אותו כי לא נשאלה השאלה הזו, התובע אל שאל את זה" (עמ' 19 לפ', ש' 16 – 26).

33. עוד נציין, כי בתלושי שכרו של התובע צוין תשלום בגין דמי הבראה. גם רכיב זה הופיע בערך משתנה מידי חודש, ללא הסבר.
כך למשל, בחודש 1/13 שולם לתובע בגין 1 ימי הבראה סך של 154.6 ₪;
בחודש 8/13 שולם לתובע בגין 9 ימי הבראה, בתעריף 10 ₪ ובסה"כ 90 ₪;
בחודש 9/13 שולם לתובע בגין 10 ימי הבראה, על בסיס תעריף של 16 ₪ ובסה"כ 160 ₪;
בחודש 10/13 שולם לתובע בגין 13 ימי הבראה, על בסיס תעריף של 10 ₪ ובסה"כ 130 ₪.

34. זאת ועוד, בחלק מהתלושים צוין רכיב תחת הכותרת "הפרשים", אשר הנתבעת לא הבהירה מהי תכליתו.
נוסף על כך, בתלושי השכר מצוין רכיב המכונה "שעות נוספות" אולם, מעדותו של מר פרבר התברר כי מדובר ברכיב אשר נקבע באופן שרירותי, ללא כל קשר לשעות בהן עבד התובע בפועל:
"ש. מפנה לתלוש 02/13 , רשום 1,840 ₪ שעות נוספות גלובליות מה זה?
ת. שיטת עבודה שלי זה יום עבודה 8 שעות , אין שעות נוספות, כדי לא להיכנס לספירה בחרנו סכום שבמידה ויש חצי שעה נוספת אנחנו לא סופרים את זה וזה מגולם בתוך השכר הזה.
ש. אני מסתכל על כל חודש מפנה גם למרץ שעות נוספות 1,320 ₪ וכן במאי , הכל זה פיקציה?
ת. זה לא פיקציה, זה איכשהו סותר 350 ₪ פר יום? השינוי בסכום הוא בגלל שזה היה פר ימים. בחודש שילמתי שעות נוספות התובע לא עבד שעות נוספות. 350 ₪ מגלם את השעות הנוספות אני עשיתי את החלוקה לשעות נוספות כדי לא להגיע לפה ולא לספור במידה והייתה חצי שעה נוספת.
ש. נניח שנקבל את מה שאתה אומר, פר ימים מגולם בתוך 350 ₪ למה התעריף של שעות נוספות כל פעם משתנה, אין שום דבר קבוע בתלוש ?
ת. מה שקבוע בתלוש זה 350 ₪ ביום כולל הכל. או 375 ₪" (עמ' 20 לפ', ש' 20-31).

35. נוסיף, כי עיון בתלושים לחודשים 1/13, 4/13 מלמד כי מכפלת ימי העבודה המפורטת בתלוש בתעריף של 375 ₪ מובילה לשכר נטו אשר שולם לתובע ומפורט בתלושים.

36. כלל סממנים אלו אותם ציינו לעיל, מובילים למסקנה כי הנתבעת השתמשה בתעריף המובטח לתובע, ופיצלה אותו לשכר שעתי נמוך יותר, בצירוף זכויות סוציאליות, כך שסכום זה יוביל למכפלת התעריף אשר הובטח לתובע בכמות ימי העבודה.

37. נבהיר, כי בשיטה זו כשלעצמה, סיכום "עלות שכר" עם העובד, אין פסול, כל עוד הדבר נעשה בהסכמת העובד ובידיעתו ותוך שמירה על הדין וזכויותיו הקוגנטיות.
בנסיבות המקרה דנן, כאשר הוכח בפנינו כי לתובע הובטח שכר בסיסי נטו בסך של 350 ובהמשך 375 ₪, פיצול השכר המובטח לרכיבי זכויות סוציאליות, הינו למעשה פיצול פיקטיבי שלא כדין ובניגוד למובטח לתובע.
בנסיבות מקרה זה, הנתבעת לא הוכיחה כי הדבר נעשה באופן מוסכם ובידיעת התובע.

38. נוכח האמור לעיל, מצאנו כי התובע הוכיח טענתו על פיה סוכם בין הצדדים כי שכרו היומי ישולם בערכי נטו.
התובע הציג חישובים מפורטים, אשר נערכו לפי שכר בסיס של 350 ₪ ליום (החישובים פורטו בנספחים ז'-ח' לתצהירו).
הנתבעת לא הפריכה את חישוביו של התובע, באשר לגובה הפרשי השכר להם הוא זכאי.
בהתאם לכך, אנו מקבלים את גרסת התובע חישוביו וקובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 10,972 ₪, בגין הפרשי שכר.

תשלום בגין שעות נוספות-

39. לטענת התובע, מתכונת עבודתו כללה עבודה בימים ראשון עד חמישי בין השעות 7:00-16:00 וביום שישי בין השעות 7:00-13:00.
התובע טען כי עבד במשך שעות נוספות רבות, למעלה מ – 60 שעות נוספות מידי חודש.
התובע העמיד את תביעתו ברכיב זה על 60 שעות נוספות בחודש, על בסיס תעריף יומי של 375 ₪.
לטענתו בהתאם לתחשיב אשר ערך (ס' 31 לכתב תביעתו) זכאי הוא לפיצוי בסך של 56,400 ₪.

40. הנתבעת טענה מנגד כי התובע עבד 8 שעות ביום לכל היותר, לכן יש לדחות את תביעתו לשעות נוספות.
עוד טענה הנתבעת, כי נוסף לעבודתו כשכיר, התובע הועסק גם בעבודות קבלנות, החל מחודש 6/13.
ככל שהתובע דורש שעות נוספות וזכויות סוציאליות, על התובע להשיב לנתבעת סך של 75,000 ₪ אשר שולמו במסגרת עבודתו כקבלן.

41. בהתאם להלכה הפסוקה לאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר, נטל ההוכחה בדבר מתכונת עבודתו של התובע מוטל על המעסיק.
כעולה מהוראות חוק הגנת השכר לאחר התיקון (סעיף 26), בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית,
שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה בעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת,
אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו.

42. בעניין ריעני, עמד בית הדין הארצי על האופן בו יש ליישם תיקון 24 לחוק הגנת
השכר, תשי"ח – 1958 (להלן: חוק הגנת השכר), וקבע כדלהלן: " לצורך יישומו של Error! Hyperlink reference not valid.
ניתן איפוא להבחין בין מספר מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, העומד ביסוד תשלום גמול שעות נוספות, ולמידת הוודאות בהיקפה של העבודה הנוספת.
ואלה הם: … המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש.
במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות" (ע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ, פורסם בנבו, ניתן ביום 29.3.17).

מן הכלל אל הפרט

43. נקדים אחרית לראשית, ונבהיר כי לאחר ששקלנו את מלוא הטענות, העדויות והראיות כפי שהוצגו בפנינו בהליך זה, מצאנו כי התובע עבד בשעות נוספות אולם, במתכונת מצומצמת מהמתכונת הנטענת על ידו, כפי שנפרט להלן –

44. בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, מאחר והנתבעת לא הציגה דוחות נוכחות בתקופת עבודתו של התובע, נטל ההוכחה רובץ על הנתבעת, להפריך את טענת התובע בדבר מתכונת עבודה אשר כללה שעות נוספות.
הנתבעת לא הפריכה נטל זה, ושוכנענו בטענת התובע כי נדרש לעבוד שעות נוספות.

45. עם זאת, לא נתנו אמון בגרסת התובע כי נדרש לעבוד מעל 60 שעות נוספות מידי חודש.
מר פרבר, נציג הנתבעת, העיד כי השעות הנוספות בהן נדרש התובע לעבוד מידי חודש, היו ספורות:
"ש. מפנה לסעיף ד לכתב הגנה שלך, אתה מצין שהתובע קיבל גמול כדין בגין שעות נוספות?
ת. לתובע לא היו שעות נוספות ,ב גלל זה שעות עבדוה היו מוגדרות כ 8שעות ביום במידה שקורה לעיתים רחוקות מאוד והוא צריך להישאר עוד חצי שעה אז אני מכניס את זה בתוך ה 350 ₪אין שעות נוספות, אף אחד לא עבד שעות נוספות , גם התובע לא עבד שעות נוספות" (עמ' 20 לפ', ש' 16-22).

46. דבריו אלו של מר פרבר היו מהימנים עלינו ותמכו במסקנה כי היקף עבודת התובע במתכונת שעות נוספות, לא עמד על 60 שעות נוספות בחודש, כטענתו.
לכך מתווספת העובדה כי עדותו של התובע, תמכה במסקנה זו, כאשר התברר כי התובע נהג לסיים את עבודתו מוקדם על מנת להוציא את בתו מהגן, עובדה אשר לא באה לידי ביטוי בתצהיר התובע :
"ש. ומתי סיימת לעבוד בקבלנות ?
ת. זה לא היה משנה, כי אם אני מגיע מוקדם בבוקר אני לא נכנס לפקקים, סיכמנו שהוא משלם לי סכום על הדלק והגעתי ברכב, התחלתי מוקדם כדי לאסוף את הבת שלי מהגן, אם אשתי לא עבדה משמרת לילה אז היא אספה אותה אם אני הייתי צריך לאסוף אותה הייתי אוסף אותה ב 17:00 , זה קרה פעם פעמים בשבוע שאני אספתי" (עמ' 11 לפ', ש' 11-15).

47. זאת ועוד, גרסת התובע כי נדרש לעבוד 60 שעות נוספות מידי חודש , עומדת בסתירה לראיות אשר הוצגו על ידי התובע.
מדוחות הנוכחות החודשיים, בהם ציין התובע את כמות שעות העבודה (נספח ח' לכתב התביעה) אותם כתב התובע בעצמו, עולה כי במהלך תקופת עבודתו עבד התובע בממוצע כ- 4 שעות נוספות מידי חודש.

48. נוכח האמור לעיל, אנו קובעים כי הוכח בפנינו כי התובע עבד 4 שעות נוספות בממוצע מידי חודש.
בהתאם לכך, אנו מחילים את החזקה בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, ומחייבים את הנתבעת בתשלום של 4 שעות נוספות לחודש, בגין כל אחד מ – 18 החודשים במהלכם עבד התובע.

49. בהקשר זה, נבהיר כי שקלנו את טענת הנתבעת, לפיה התובע הועסק בשיטה קבלנית לכן אינו זכאי לשעות נוספות ובהתאמה לכך, יש להורות על קיזוז התשלומים אותם קיבל. אין בידינו לקבל טענה זו, מהטעמים הבאים:

50. ראשית, מקומה של טענת קיזוז בגין שכר קבלני, הינה בכתב ההגנה. משלא העלתה הנתבעת טענה זו בכתב ההגנה, אין היא יכולה להעלותה לראשונה בסיכומיה.

51. שנית, לגופו של עניין, מצאנו כי החל מחודש 5/13, חלק מתשלום שכרו של התובע אכן שולם באמצעות שכר בגין הספק, כאשר בגין ביצוע עבודות מסוימות (כגון בניית מרפסת או עבודה על פיגומים), קיבל התובע תוספת תשלום בהתאם להספק (ס' 6, 7 לתצהיר התובע, ס' 9 לכתב התביעה).
אולם, אין במנגנון תשלום זה כדי לאיין את חובות הנתבעת לתשלום זכויותיו הסוציאליות של התובע, לרבות תשלום בגין שעות נוספות.
הנתבעת לא הוכיחה כי סיכמה עם התובע כי התשלום בגין הספק יהווה תשלום כולל בגין זכויותיו הסוציאליות לפיכך, גם מטעם זה דין טענת הנתבעת להידחות.

52. גובה הפיצוי לו זכאי התובע בגין עבודה בשעות נוספות – הנתבעת לא הפריכה את תחשיב השעות הנוספות אשר ערך התובע.
תחשיב התובע התבסס על שכרו היומי האחרון בסך של 375 ₪ בחלוקה ל – 8 שעות עבודה ביום אשר תוצאתו ערך שעת עבודה בסך 47 ₪.
עקרונות התחשיב מקובלים עלינו ולא נסתרו על ידי הנתבעת עם זאת, תחשיב התובע נערך על בסיס סך של 60 שעות נוספות בחודש, בעוד כפי שציינו לעיל, בפועל מצאנו כי התובע הועסק במשך 4 שעות נוספות בלבד מידי חודש. לפיכך, אנו קובעים כי יש לחלק את הפיצוי אותו דרש התובע בהתאם לכמות השעות הנוספות בהן עבד בפועל:
60/15 = 4 שעות נוספות, ובהתאמה לכך – 56,400/15 ₪ גובה הפיצוי הנתבע = 3,760 ₪, זהו הפיצוי לו זכאי התובע בגין עבודה בשעות נוספות.

דמי חגים-

53. לטענת התובע, בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניין, הינו זכאי לתשלום בגין 9 ימי חג בשנה ויום בחירה, בסך כולל של 3,375 ₪.
התובע חזר על טענתו לפיה תשלום דמי החגים אשר צוין בתלושי שכרו היה תשלום פיקטיבי ואין להכליל תשלום זה בגדר תשלום דמי חגים.

54. לטענת הנתבעת, התובע קיבל את מלוא התשלום בגין דמי החגים . לגרסתה, בחרה לשלם את התמורה בגין רכיב זה, באמצעות פריסת התשלום על פני כל תקופת עבודת התובע ומכל מקום מלוא התשלום בגין דמי החגים, שולם לתובע.

55. בהתאם להלכה הפסוקה, הנטל בנושא תשלום דמי חג לעובד, מוטל על המעסיק (ראו-ע"ע (ארצי) 665/09 מנרב הנדסה ובניין בע"מ – ארפצ'י, ניתן ביום 1.11.11; ע"ע (ארצי) 778/06 מטיאשצ'וק – שלג לבן (1980) בע"מ, ניתן ביום 28.5.07).על פי צו ההרחבה בענף הבנייה, התובע זכאי היה ל – 10 ימי חג בשנה (כולל יום בחירה).
מאחר והתובע הועסק במשך כשנה וחצי, התובע זכאי ל – 14 ימי חג אולם, מאחר והתובע תבע 9 ימי חג בלבד, לא ניתן לפסוק לתובע יותר מהסעד הנתבע על ידו.

56. כאמור לעיל, קבענו כי הסכומים ששולמו לתובע בגין הרכיב המכונה דמי חגים, הינם למעשה חלק מהשכר אשר הובטח לתובע לכן המדובר בתשלום פיקטיבי.
בהתאם לכך, על הנתבעת לשאת בתשלום בגין 9 ימי חגX 375 ₪ = 3,375 ₪, בגין רכיב זה.

פדיון דמי חופשה-

57. התובע טען כי בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניין זכאי הוא לתשלום בגין 18 ימי חופשה עבור תקופת עבודתו.
לטענת התובע, צוין בתלוש שכרו לחודש 2/14 כי שהה בחופשה במשך 6 ימים.
הנתבעת הפחיתה את ימי חופשתו בחודש זה, אף כי הסיבה לחופש הינה קורס סנפלינג אליו נשלח על ידי הנתבעת לצורך עבודתו לפיכך, טען התובע כי הנתבעת אינה יכולה להפחית את ימי חופשתו.
לטענתו הנתבעת חבה בתשלום מלוא ימי החופשה, לרבות ששת הימים בגין ההשתלמות, בקיזוז פדיון החופשה שנערך לתובע בסיום עבודתו, בסך כולל של 3,915 ₪.
הנתבעת טענה מנגד כי מלוא התמורה בגין דמי חופשה שולמה לתובע והתובע אינו זכאי לתשלומים נוספים.

58. הלכה פסוקה וידועה היא כי הנטל להוכחת תשלום פדיון חופשה מוטל על המעסיק (ע"ע (ארצי) 665/09 מנרב הנדסה ובנין בע"מ נגד ארפצ'י (פורסם בנבו, 1.11.11).
התובע עבד שישה ימים בשבוע ולכן בהתאם להוראות צו ההרחבה, התובע זכאי למכסת חופשה בת 12 ימי חופשה בגין השנה הראשונה והשנייה.
מאחר והתובע הועסק בסה"כ במשך 18 חודשים, התובע זכאי ל – 18 ימי חופשה בגין מלוא תקופת עבודתו.

59. עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי הצדק עם התובע באשר לטענתו בעניין הפחתת 6 ימי חופשה בחודש 2/14.
התובע הצהיר כי במהלך חודש זה עבר השתלמות בסנפלינג מקצועי – תעשייתי, בהתאם לדרישת הנתבעת (ס' 29 לתצהיר התובע).
אף מר פרבר הודה בעדותו כי במהלך חודש זה יצא התובע להשתלמות מקצועית, בהתאם לדרישת הנתבעת:
" ש. סעיף ה לכתב הגנה , אתה טוען שהתובע יצא לקורסים?
ת. כן.
ש. איזה קורסים?
ת. עבודות סנפלינג. קורס אחד.
ש. באיזה חודש הוא יצא?
ת. אם זכור לי נכון.. לא, לא זכור לי , אבל יש רישום אפשר לראות. התובע הגיש לי את זה בכתב 6 ימים.
ש. הקורס היה 6 ימים?
ת. שבוע.
ש. ב 02/14 אני רואה ניצול של 6 ימי חופשה , יכול להיות שזה הקורס?
ת. יכול להיות.
ש. הוצאתם אותו לקורס וקיזזתם לו חופשה?
ת. כן" (עמ' 21 לפ', ש' 18-30).

60. בהתאם להלכה, מעסיק מחויב בתשלום שכר בגין תקופת הכשרת העובד.
דברים אלו נכונים ביתר שאת ביחס לנתבעת, אשר דרשה מהתובע לצאת להשתלמות מקצועית ואף הפיקה תועלת מהכשרת העובד.
נוכח זאת, הנתבעת אינה רשאית לקזז 6 ימי חופשה ממכסת ימי החופשה של התובע לפיכך, מצאנו כי התובע זכאי לתשלום דמי חופשה, בהתאם לתחשיב הבא: 18 ימי חופשה, בניכוי 7.56 ימי חופשה אשר שולמו לתובע במועד סיום עבודתו = 10.44 ימי חופשה. ערך יום החופשה עמד על סך של 375 ₪ ולכן זכאי התובע ל – 10.44X 375 ₪ = 3,915 ₪ בגין פדיון דמי חופשה.

דמי הבראה-

61. לטענת התובע, לאורך כל תקופת עבודתו לא שולמו דמי הבראה הואיל ורכיב ההבראה בתלושים הינו פיקטיבי על כן, זכאי הוא לתשלום עבור 9 ימי הבראה בגין תקופת עבודתו בסך של 3,366 ₪.
לטענת הנתבעת, התובע קיבל את מלוא הסכומים להם הוא זכאי בגין דמי הבראה ואין הוא זכאי לסכומים נוספים.

62. בהתאם להוראות צו ההרחבה זכאי העובד ל – 6 ימי עבודה בגין שנת עבודתו הראשונה והשנייה ולכן זכאי התובע בסך הכל ל – 9 ימי הבראה, בגין 18 החודשים בהם עבד.

63. בעדותו, הודה מר פרבר כי הנתבעת הכלילה את תשלום ההבראה בגדר שכרו הכולל של התובע (עמ' 20 לפ', ש' 13 – 15).
כאמור לעיל, דחינו את טענת הנתבעת כי סיכמה עם התובע על שכר הכולל זכויות סוציאליות לפיכך, התובע זכאי למלוא
התשלום בגין דמי ההבראה, בהתאם לתקופת עבודתו.

64. תעריף יום הבראה הרלבנטי לתקופת עבודתו של התובע עמד על סך 374 ₪.
בהתאם לכך, זכאי התובע לדמי הבראה בהתאם לתחשיב הבא: סך של 9 ימי הבראה X 374 = 3,366 ₪.

דמי נסיעות-

65. התובע טען כי הינו זכאי לתשלום בגין דמי נסיעות בסך של 35 ₪ ליום, בהתאם לסיכום בינו ובין הנתבעת לפיכך, הינו זכאי לתשלום בסך של 4,277 ₪ בהתאם לתחשיב אותו הציג (נספח ו' לתצהירו).
הנתבעת טענה מנגד כי שכרו של התובע כלל גם תשלום בגין דמי נסיעות, בהתאם לסיכום עמו.

66. בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף הבנייה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה, עובד הנזקק לתחבורה ציבורית כדי להגיע מביתו למקום העבודה ובחזרה יהיה זכאי להחזר הוצאות נסיעה.

67. בענייננו, התובע הצהיר כי נזקק לתחבורה בפועל וכי סיכם עם הנתבעת בדבר החזר הוצאות בסך של 35 ₪ (ס' 6 לתצהיר התובע). התובע חזר על גרסתו בחקירתו (עמ' 14 לפ', ש' 7-12). עיון בתלושי השכר של התובע לחודשים נובמבר – דצמבר 2012, מעלה כי דמי הנסיעות המצוינים בהם עומדים על סך של 35 ₪ (התלושים צורפו כנספח א' לכתב התביעה) על כן, יש בכך כדי לחזק את גרסת התובע, בדבר הסכמת הצדדים ביחס לרכיב זה.

68. נציג הנתבעת, מר פרבר, הודה בחקירתו כי התובע זכאי לדמי נסיעות.
נציג הנתבעת הכחיש כי תעריף דמי הנסיעות עמד על סך של 35 ₪, וטען כי תעריף דמי נסיעות השתנה בהתאם לדרישת התובע אולם, לא היו בידי נציג הנתבעת נתונים המוכיחים טענה זו:
" ש. אני מסתכל בתלושי השכר שצירפת לכתב הגנה, חודשים 11-12/12 מצוין 350 ₪ ליום , 35 ₪ נסיעות ליום , גם בדצמבר והחל מ 01/13 התלושים מקבלים תפנית פעם אחת התעריף היומי הוא 342 ₪ אחרי זה 260 ₪, 243 ₪ ,280 ₪ אתה יכול להסביר למה התעריף היומי משתנה?
ת. אני לא יכול להסביר במדויק, זה היה לפני הרבה שנים, הרו"ח ערך את התלושים וזו השיטה , לאחר 4 תלושים כל תלוש הוא מסודר לפי אותה שיטה, הרו"ח עשה אותם.
ש. ולמה לא הבאת אותו שיבוא ויסביר את השינוי בתעריף היומי?
ת. לא היה שינוי בתעריפים. לא הבאתי אותו כי לא נשאלה השאלה הזו, התובע אל שאל את זה.
ש. בתלושי השכר גם רכיב נסיעות משתנה, למה ?
ת. כי סיכמנו איתו , לפעמים הייתי מרשה לו להגיע עם הרכב שלו ואני הייתי משלם את הדלק ותלוי לאן הוא היה נוסע , התובע היה שולח לי את החישוב, שהוא נסע נניח לת"א שזה 35 ₪ לכיוון , תלוי לאן הוא נסע.
ש. הוא היה מגיש לך דוח כמה הוא היה נוסע , ואתה היית משלם לפי 35 ש"ח?
ת. לפי הסיכום" (עמ' 19 לפ', ש' 18-32, עמ' 20 ש' 1-5).

69. לאור האמור, לא שוכנענו בטענת הנתבעת, בדבר תעריף נסיעות משתנה. בהתאם לכך, אנו מקבלים את גרסת התובע כי דמי הנסיעות אשר סוכמו בין הצדדים עמדו על סך של 35 ₪.

70. עיון בתחשיב אשר ערך התובע מעלה כי התבסס הוא על תעריף יומי של 35 ש"חX מספר ימי עבודה, בקיזוז התשלומים ששולמו בגין נסיעות.
הואיל ועקרונות התחשיב מקובלים עלינו ולא הופרכו על ידי הנתבעת, אנו קובעים כי התובע זכאי לסך של 4,277 ₪ בגין דמי נסיעות.

דמי מחלה-

71. לטענת התובע, ניצל 12 ימי מחלה בחודש 3/14 אולם הנתבעת שלמה רק בגין 5 ימי מחלה לפיכך, לאחר ניכוי שני ימי מחלה בגינם אינו זכאי לתשלום בהתאם לחוק, זכאי הוא לתשלום בגין 5 ימי מחלה נוספים, בסך של 750 ₪.

72. הנתבעת הודתה כי התובע קיבל תשלום בגין ימי מחלה בחודש 3/14 אולם, לטענתה אישורי המחלה אותם הגיש התובע כוללים תקופות חופפות.
לגרסתה, אין לכלול בתקופת המחלה את ימי שישי ושבת לפיכך, התובע זכאי לתשלום בגין 5 ימי מחלה, כפי ששולם לו.

73. סעיף 2 לחוק דמי מחלה, תשל"ו – 1976 (להלן: חוק דמי מחלה), קובע כי:
"(א) עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלה יהיה זכאי לקבל ממעסיקו, בכפיפות לתקופת הזכאות המקסימלית כאמור בסעיף 4 –
(1) החל מהיום הרביעי להעדרו כאמור – תשלום על פי חוק זה בעד תקופת מחלתו (להלן – דמי מחלה);
(2) בעד הימים השני והשלישי להעדרו כאמור – מחצית דמי מחלה..
…
(2) לגבי עובד בשכר שעבד עבודה מלאה אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה – תהא תקופת המחלה כל ימי מחלתו, למעט ימי מנוחה שבועית וחגים…".

74. בעניינו, התובע הציג שני אישורי מחלה (נספחים ט' – י' לתצהיר התובע).
עיון באישורי המחלה מעלה כי האישור הראשון ניתן לתקופה החל מיום 6.3.14 ועד ליום 14.3.14.
האישור השני ניתן לתקופה החל מיום 10.3.14 ועד ליום 12.3.14.
לפיכך, הצדק עם הנתבעת כי מדובר באישורי מחלה לתקופות חופפות.

75. מאישורי המחלה אותם הציג התובע, התברר כי משך תקופת המחלה עומד על 9 ימי מחלה בסה"כ, החל מיום 6.3.14 ועד ליום 14.3.14.
במהלך תקופה זו חלו שני ימי שבת לכן יש להפחית יומיים מתקופת מחלת התובע לפיכך, בסה"כ עומד משך המחלה על 7 ימי מחלה. כמו כן, בהתאם להוראות חוק דמי מחלה, יש לנכות יומיים מתקופת מחלתו של התובע.
עיון בתלוש שכרו של התובע לחודש 3/14, מעלה כי לתובע שולמה תמורה בגין 5 ימי מחלה על כן, התובע אינו זכאי לתשלום נוסף בגין דמי מחלה. בהתאם לכך, תביעת התובע ברכיב זה – נדחית.

הפרשות פנסיוניות-

76. לטענת התובע, בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף הבנייה, זכאי הוא לתשלום הפרשות פנסיוניות בגובה 6% משכרו.
הפרשות הנתבעת בגין תגמולי המעסיק היו בשיעור נמוך יותר, והסתכמו בסך של 1,238.43 ₪ בלבד.
התובע הוסיף וטען, כי סכום ההפרשות להן היה זכאי בפועל עמד על סך של 11,276 ₪ לפיכך זכאי הוא לתשלום ההפרש בסך של 10,037 ₪ בגין הפרשות פנסיוניות.

77. הנתבעת טענה מנגד כי הפרישה לזכות התובע הפרשות פנסיוניות בגובה 2,403 ₪.
לגרסתה התובע אינו זכאי להפרשות פנסיוניות בגין עבודות הקבלנות אותן ביצע על כן , אינו זכאי לתשלום נוסף בגין רכיב זה.

78. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, העדויות והראיות, מצאנו כי אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת, לפיה שילמה לתובע את מלוא ההפרשות הפנסיוניות להן הוא זכאי.
הנתבעת לא חלקה על זכות התובע לקבלת תשלום בגין הפרשות פנסיוניות בשיעור של 6% משכרו אולם, טענה כי אינה נדרשת להפריש לפנסיה בגין שכר התובע אשר שולם כתגמול בגין הספק.
טענתה זו של הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם הדין.
גם אם בחרה הנתבעת לפצל את שכר התובע, כך שחלקו ישולם בהתאם לתפוקת עבודתו אין בכך כדי לאיין את חובתה לשאת בתשלום הפרשות פנסיוניות עבור חלק זה של השכר.

79. הנתבעת הציגה אישור מאת חברת הביטוח "הראל" בו צוין כי הופרשו לזכות התובע תגמולים בסך של 2,335 ₪ (נספח ב' לכתב ההגנה).
הנתבעת לא התייחסה כלל לתחשיב התובע ולא הפריכה את האמור בו לפיכך, אנו מקבלים את תחשיב התובע ולאחר ניכוי הסכום אותו הפרישה הנתבעת לחברת הביטוח,
אנו קובעים כי על הנתבעת לשאת בתשלום ההפרש בסך של 8,941 ₪, בגין הפרשות פנסיוניות.

פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת –

80. לטענת התובע, התפטר מעבודתו עקב אי תשלום זכויותיו ושכרו.
התובע התריע בפני הממונה עליו, מר פרבר, כי זכויותיו לא משולמות ומשהדבר לא תוקן, נאלץ להתפטר. בהתאם לכך זכאי הוא לטענתו לפיצויי פיטורים בסך של 17,115 ₪. עוד טען התובע כי יש לחייב את הנתבעת בהשבת מלוא הסכום אותו קיזזה משכרו בגין אי מתן הודעה מוקדמת, בסך של 5,840 ₪.

81. לטענת הנתבעת, התובע עזב את עבודתו ואף הודה כי לא הגיע לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת לפיכך, יש לראות בכך הסכמה לקיזוז דמי הודעה מוקדמת.

82. הלכה פסוקה היא כי פיטורים או התפטרות הם אקט חד צדדי של צד לחוזה עבודה בו הוא מביא לידיעת הצד שכנגד בצורה ברורה את כוונתו להביא לניתוק יחסי העבודה בין הצדדים.
משבאים לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים בין העובד והמעביד לידי גמר, יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלבנטיות ומהן להסיק את המסקנה, ואין ללמוד מקטע הדברים אלא מהתמונה כולה (ראו-דב"ע ל/3-18 בנצילוביץ נ' "אתא" בע"מ פד"ע ב 41).

83. עוד נפסק, כי ככלל, עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים כמתפטר בדין מפוטר, מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים), צריך לעמוד בשלושה תנאים:
ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית" או "נסיבות אחרות שבהן לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו";
שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו;
שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעסיק על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או הנסיבות, ככל שהן ניתנות לתיקון (דב"ע (ארצי) שנ/3-10 כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238).

מן הכלל אל הפרט

84. בבוחננו את הסוגיה בדבר נסיבות סיום יחסי העבודה, בחנו את מעשיו של כל צד והתנהגותו במישור הכרונולוגי האחרון של יחסי העבודה.
במחלוקת הנוגעת לאירועים במישור האחרון לסיום יחסי העבודה בין הצדדים, ניצבו בפנינו גרסה כנגד גרסה.
לאחר ששקלנו את מכלול הטענות, העדויות והראיות, מצאנו כי עדיפה עלינו גרסת התובע, ונפרט.

85. התובע הצהיר כי התריע בפני הנתבעת בדבר אי תשלום זכויותיו ובחודש 4/14, אף התקשר ושוחח עם מר פרבר באופן אישי, אולם מר פרבר סירב להיענות לפניותיו ומסר לו:
"קח את הדברים שלך ולך, אנחנו לא צריכים עובדים כמוך" (ס' 16 לתצהיר התובע).

התובע חזר על הדברים בעדותו:

"ש. והיכן עבדת ב 04/15?
ת. אצל דימטרי עד ליום שדיברתי איתו בטלפון באפריל והסברתי לו מה המצב , שכל חודש הוא מוריד לי כסף מהשכר שלי ממה שמגיע לי שלחתי את כל המכתבים והדוחות לפי הסדר, ולפי זה אני מתכון לקבל סכום מסוים, וברגע שכמה חודשים אל קיבלתי את כל מה שמגיע לי וכמה פעמים אמרתי לו שאני לא מוכן לעבוד ככה כי כל חודש הוא מוריד ואני מבקש ממך להוסיף את מה שהיית צריך לשלם לי לפני כמה חודשים ולא קיבלתי, ולכן שמעתי שהוא אמר לי אני לא מוכן לקבל עובדים כאלו ולך הביתה" (עמ' 7 לפ', ש' 19-25. דברים דומים מסר התובע בהמשך חקירתו, ר' עמ' 8 לפ').

86. הוכח בפנינו כי התובע אף שלח התראות בכתב לנתבעת, בדבר אי תשלום זכויותיו וכוונתו להתפטר, ככל שזכויותיו לא ישולמו (הודעות הדוא"ל אותן שלח התובע, צורפו כנספח ג' לתצהירו) מנגד, הנתבעת לא הוכיחה כי פעלה כדי לתקן את הדרוש תיקון ושלמה לתובע את זכויותיו.

87. לאור האמור לעיל, שוכנענו כי נסיבות סיום עבודת התובע בשל אי תשלום זכויותיו, עולות בקנה אחד עם הוראות סעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים.
באשר לגובה פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע, נציין כי הנתבעת לא הפריכה את תחשיב התובע ולא הציגה תחשיב נגדי באשר לסכום פיצויי הפיטורים אשר נתבע על ידי התובע.
לפיכך, אנו קובעים כי הנתבעת תישא בתשלום פיצויי פיטורים בסך של 17,115 ₪.

88. למען הסדר הטוב, נבהיר כי ככל שהפרישה הנתבעת תשלומים בגין רכיב פיצויי פיטורים לפוליסת הביטוח של התובע בחברת "הראל", במידה ותשלומים אלו ישוחררו לזכות התובע, יש לקזזם מסכום פיצויי הפיטורים אותו ציינו לעיל.

89. עוד שקלנו את טענות הצדדים במחלוקת השרועה ביניהם, בנוגע לדמי ההודעה המוקדמת.
בעניין זה, התובע הוכיח כי שלח הודעת דוא"ל בכתב, שבועיים טרם סיום עבודתו והודיע על כוונתו לסיים את עבודתו ביום 27.4.14 , בשל הפרת הסכם עבודתו (נספח ד' לתצהיר התובע).

90. התובע העיד כי שוחח עם מר פרבר טלפונית והודיע לו כי בכוונתו לעזוב בסמוך ליום 9/4, עוד טרם שליחת הודעת הדוא"ל.
עדותו של התובע לפיה מסר לנתבעת הודעה מוקדמת טרם התפטרותו, הייתה מהימנה עלינו:
"ש. אני מפנה לנפסח ד לתיק מוצגים יש פה מייל שהוא טיפה שונה, כתוב פה שאתה מתזכר אותו שאתה הולך לסיים את העבודה שלך עוד 3 ימים לאור ההודעה שנתת לפני שבועיים?
ת. דיברנו על זה בטלפון , אני התקשרתי אליו ואמרתי לו אני לא מוכן להמשיך ככה, כל חודש אני צריך לסבול, אתה לא משלם לי והוא אמר לי לך הביתה., אני לא צריך עובדים כמוך.
ש. בנספח ד הוא כתוב רק בעברית?
ת. כן, אין ברוסית ככה רציתי.
ש. בוא נקרא אותו יחד, אתה מפנה פה להודעה מלפני שבועיים איפה ההודעה הזאת?
ת. המעסיק אמר לי לך הביתה ב 09/04 או ב 10/4 ברגע שקיבלתי את תלוש מרץ, אני אומר לו כך וכך ואחר כך הוא שולח אותי הביתה, אני מזכיר לו שאמרת לי ללכת הביתה.
ש. זה לא מה שכתוב פה, כתוב שהודעת על התפטרות?
ת. הודעה מוקדמת של מי? לפי מה שאתה מבין , זה לא מה שהוא אמר.
אני מזכיר לו שעבר זמן שבועיים והוא חייב גם לשלם לפי החוק הודעה מוקדמת. בתקופה הזאת לא עבדתי" (עמ' 9 לפ', ש' 13 – 25).

91. לאור האמור לעיל, תביעת התובע להשבת דמי ההודעה המוקדמת אשר נוכו משכרו האחרון , מתקבלת. בהתאם לכך, על הנתבעת להשיב לתובע סך של 5,840 ₪ בגין דמי ההודעה המוקדמת.

פיצוי לפי תיקון 24 לחוק הגנת השכר-

92. לטענת התובע, תלושי שכרו כללו רכיבים פיקטיביים ומדובר בהתנהלות חמורה אשר מטרתה להתחמק מתשלום זכויות התובע אשר כתוצאה מכך, התבקש בית הדין לחייב את התובע בפיצויים לדוגמא בסך של 5,000 ₪.
93. הנתבעת טענה מנגד כי לא נפל פגם בתלושי השכר של התובע, כאשר סוכם עם התובע כי שכרו היומי יכלול את כל רכיבי השכר.
94. בכל הקשור לשיעור הפיצוי לו זכאי התובע, קבע בית הדין הארצי בעניין פסיקת פיצויים בגין ליקויים בתלושי שכר ( ע"ע 28228-03-15 איזבלה לוקס נ' ארז זיסמן (פורסם בנבו, ניתן ביום 31.10.16) את הדברים הבאים: "בקביעת הפיצויים לדוגמה שאינם תלויים בנזק, יש להביא בחשבון, לצד מהות ההפרה, את הנחיות חוק הגנת השכר ואת אמות המידה שיש לשקול בעת קבלת ההחלטה על עצם הטלת הפיצוי ועל שיעורו, כמפורט להלן.
בחוק הגנת השכר נקבע, כי בית הדין "רשאי" (אך לא חייב) לפסוק פיצויים לדוגמה;
תנאי להפעלת הסמכות הוא שנמסר תלוש לא תקין "ביודעין" (וראו החזקה בסעיף 26א(ב)(2) לחוק הגנת השכר);
הרשות לפסיקת הפיצויים היא "בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור";
סכום הפיצוי הוא עד 5,000 ₪ (כשיעורם בחודש יולי 2009) לכל תלוש; מטעמים מיוחדים שיירשמו ניתן לפסוק סכום גבוה יותר.
בעת יישום הוראות החוק יש להתייחס, בין היתר, לחומרת ההפרה, למשכה, לתום לבם של הצדדים וכמובן לתכלית ההרתעתית של הוראות סעיף 26א לחוק הגנת השכר…
תוך שבענייננו יש ליתן דגש על חומרת ההפרה שהביאה אי התקינות של החלק הארי של התלושים שנמסרו למערערת, מספר התלושים הלא תקינים (22 מתוך 24 תלושים שנמסרו למערערת), הפגיעה המיידית במערערת בעת מתן התלושים (הזכויות הנלוות של המערערת נגזרו מהסכומים הנקובים) והפגיעה המסתברת והמובנת מאליה בעת מימוש זכויותיה על פי חוק הביטוח הלאומי.
נוכח מכלול הנסיבות, אנו מעמידים את סכום הפיצוי לדוגמה על 40,000 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין של בית הדין האזורי".
95. לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים במקרה דנן, מצאנו כי התובע זכאי למלוא הפיצוי הנתבע על ידו, בסך של 5,000 ₪.
נחזור ונבהיר כפי שקבענו לעיל כי תלושי השכר לתובע לא שיקף את שכרו אלא כללו רכיבים פיקטיביים, בסכומים לא עקביים ומשתנים.

96. נוסף על כך, מדובר בהתנהלות אשר נמשכה על פני משך כל תקופת העבודה, ומנעה מהתובע לדעת מהן הזכויות הסוציאליות להן הוא זכאי מאחר והוצג בפניו מצג כאילו זכויותיו שולמו לפיכך, אנו מקבלים את תביעת התובע ברכיב זה וקובעים כי התובע זכאי לפיצוי בסך של 5,000 ₪.

פיצויי הלנה –

97. בנסיבות המקרה דנן, לא מצאנו כי התובע זכאי לפיצויי הלנה מכל סוג, לאור מחלוקת כנה אשר נתגלעה בין הצדדים נוגע לרכיבי התביעה שבמחלוקת.

סוף דבר-

98. הנתבעת 1 תשלם לתובעת, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, את הסכומים הבאים:
הפרשי שכר סך של 10,972 ₪.
בגין אי מתן הודעה לעובד, סך של 2,500 ₪.
בגין תשלום שעות נוספות, סך של 3,760 ₪.
בגין תשלום דמי חגים, סך של 3,375 ₪.
בגין תשלום דמי חופשה, סך של 3,915 ₪.
בגין תשלום דמי הבראה, סך של 3,366 ₪.
בגין תשלום דמי נסיעות, סך של 4,277 ₪.
בגין העדר הפרשות פנסיוניות, סך של 8,941 ₪.
בגין פיצויי פיטורים, סך של 17,115 ₪.
בגין דמי הודעה מוקדמת, סך של 5,840 ₪.
בגין פיצוי בהתאם לחוק הגנת השכר, סך של 5,000 ₪.
לסכומים הנזכרים לעיל יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

99. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 17,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.