ביה"ד קבע, כי הטיפים שהתקבלו לא ניתנו ישירות לכיס העובדת, אלא נכנסו כולם לקופת הטיפים, אליה הכניסו כל המלצרים את הטיפים שהתקבלו, כשלאחר מכן חולקו אלה בין כל המלצרים בהתאם לשעות העבודה של כל אחד.
ביה"ד הזכיר את מבחני הפסיקה, שנועדו לפתור את השאלה האם יש לראות בטיפים כשכר עבודה, ואלו הם:
- קיום הסכם אישי או קיבוצי בין הצדדים, הקובע שהטיפים הינם חלק משכר העבודה
- הסכם שקובע דרכי טיפול בהכנסות מטיפים
- השכר הרגיל ושכר הטיפים לא יפחת משכר המינימום
- זכויות סוציאליות מבוססות ומחושבות על בסיס ההכנסה משני המקורות (שכר וטיפים)
במקרה דנן, קבע ביה"ד כי היה פיקוח על רישום ותשלום הטיפים, אלא ששכר המינימום לא שולם במקרים מסוימים.
כמו כן, הזכויות הסוציאליות לא שולמו לעובדת משני מקורות ההכנסה. כן נקבע, כי הטיפ היה חלק משכר העובדת ומשכך הייתה קיימת למעסיק חובה לקחת נתון זה בחשבון בעת ביצוע ההפרשות לפנסיה.
