שאלה שנדונה בפתחו של בית הדין הארצי לעבודה (עע 383/07 קרן מקפת מרכז לפנסיה נ' לסלי פנחס ואח'): מה דינו של הזכאי לפנסיית נכות מקרן פנסיה, אשר במועד סיום העסקתו מצוי היה בימי אי-כושר לבצע את עבודתו, ולזכותו עמדו ימי מחלה בלתי מנוצלים אצל מעסיקו? האם במקרה שכזה על המעסיק לדחות את מועד סיום יחסי עובד-מעביד ולאפשר לו למצות את ימי המחלה הצבורים, טרם תקום חובת הקרן לשלם לעמית פנסיית נכות? או שמא, רשאי המעסיק לפטר את העובד ולסיים את העסקתו בתקופת המחלה, ללא קשר לימי המחלה העומדים לזכותו, וזכאותו של העובד לפנסיית נכות מן הקרן קמה מיד עם פיטוריו?
המדובר בעובד שבמועד פיטוריו עמדה לו יתרה של 450 ימי מחלה בלתי מנוצלים (המחולקים ל-90 ימים מכוח חוק דמי מחלה (קוגנטי) ו- 360 ימים מכוח חוזה אישי).
כחודש לאחר סיום עבודתו, הגיש העובד תביעה לקרן הפנסיה לצורך קבלת פנסיית נכות. רופא הקרן קבע לו נכות זמנית של 100%. עם זאת, סירבה הקרן לשלם לעובד גמלת נכות חודשית החל ממועד פיטוריו. זאת, בטענה כי חובתו של המעסיק הייתה לאפשר לעובד למצות את מכסת ימי המחלה בתשלום להם היה זכאי במועד פיטוריו ורק לאחר זאת (כעבור 450 ימים) קמה חובת הקרן לתשלום פנסיית הנכות.
המסגרת הנורמטיבית – זכאותו של עובד לדמי מחלה מכח חוק דמי מחלה, הינה זכות קוגנטית הנמנית על זכויות "משפט העבודה המגן":"דמי מחלה נועדו לאפשר לעובד שאינו כשיר לעבודתו מחמת מצב בריאותי לקוי, להמשיך ולקבל את שכרו, כולו או חלקו, בתקופת אי הכושר".
בפסיקתו קבע בית הדין הארצי כי הלכה למעשה, על מעסיק אשר עובדו חלה לאפשר לו למצות את כל ימי המחלה הצבורים לזכותו מכוח החוק, טרם ניתוק יחסי עובד-מעביד. הגיונם של דברים בכך, שאם מעסיק יהא רשאי לפטר עובד חולה, בלי לאפשר לו לנצל ימי מחלה צבורים העומדים לזכותו, הרי הלכה למעשה תקופח הזכות הקוגנטית לדמי מחלה. כל קביעה אחרת תהא מנוגדת לתכלית חוק דמי מחלה ותאפשר למעסיק להשתחרר מחיובו בתשלום דמי מחלה על ידי פיטורי העובד, דווקא לעת מצוקתו של זה.
לא זאת אף זאת, מזכיר בית הדין את השוועה המפורסמת המצויה במקורותינו (תהילים עא'): "אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כחיאלתעזבני", ואומר בפיטורי עובד חולה בלא ליתן נפקות לזכאות לדמי מחלה, מתכחש המעסיק לתחינת העובד לבל יושלך לעת מחלה וייעזב ככלות כוחו.
הנה כי כן, התוצאה היא, כי הערעור נדחה והמעסיק חויב לפצות העובד בסכום השווה לדמי המחלה עבור 45 ימים, להם היה זכאי במועד פיטוריו.
נקודה למחשבה:
גם ההלכה היהודית מתייחסת לנושא דמי המחלה וקובעת כי במקרה כאמור, יש ללכת בהתאם למנהג המקום, קרי "אם מנהג המקום לשלם לפועל שכר על 'ימי מחלה' או אבל חס ושלום, מנהג המקום מחייב את בעל הבית, וצריך הוא לשלם לפועל את שכרו עבור אותם ימי המחלה". מוסיפה ההלכה ואומרת כי מנגד, על הפועל להיזהר לעשות זאת ביושר, ולא על ידי אישורים שאינם תואמים את המציאות, כדי שלא להיכשל באיסור גזל חס ושלום.
(שולחן ערוך סימן של"ג סעיף ה', הטור בשם הרא"ש)
דוד סער, עו"ד
