היעדר חיים משותפים שולל קצבת שארים
מאת: עו"ד דוד סער
המדובר בבני זוג שנשאו בשנת 1980 ולהם שלושה ילדים, ואשר נותרו נשואים עד למועד פטירת הבעל, בשנת 2011. המבוטחת הגישה תביעה לביטוח לאומי לקבלת קצבת שארים, אשר נדחתה בנימוק כי חיה בנפרד מבעלה סמוך למועד פטירתו, לאחר אשפוז ממושך במוסדות שיקומיים משך כשנה.
בערעור שהגישה לבית הדין האזורי לעבודה טענה המבוטחת שהדבר אינו נכון, וכי חיה עם המנוח תחת קורת גג אחת וניהלה משק בית משותף עד לפטירתו, והעובדה שהמנוח אושפז במוסדות סיעודיים כשנה טרם פטירתו, הינה נסיבה אובייקטיבית ולא רצונית, שנכפתה עליה, ועל כן אין לשלול ממנה את הגמלה.
ביטוח לאומי מנגד, טען כי כבר משנת 2009 החל המנוח לחיות עם בת זוג אחרת, שממנה נולד לו ילד משותף, נתון אותו הסתירה המבוטחת.
בית הדין דחה את תביעת המבוטחת בנימוק כי לא עמדה בנטל להוכיח מגורים משותפים וניהול משק בית משותף בטרם פטירת המנוח.
המבוטחת ערערה על פסק דין זה לביה"ד הארצי לעבודה (עב"ל 54974-03-16), שם טענה בין היתר, כי ביה"ד האזורי נשען בפסק דינו על ראיות שאינן קבילות, סובייקטיביות, חלקיות וחד צדדיות וכי הסיבה למגורים הנפרדים עם המנוח, הייתה מצבו הבריאותי בלבד וכי בנוסף שילם לה המנוח דמי מזונות.
ביה"ד הארצי דחה את הערעור, וקבע כי ביה"ד האזורי ביסס היטב את פסק דינו, וכי הקביעה לפיה בני הזוג חיו בנפרד משך 3 שנים, היא קביעה עובדתית, ואין בסמכות ביה"ד הארצי לשנות קביעות עובדתיות של ערכאה קמא.
הערעור נדחה.
דוד סער, עו"ד