יחד עם זאת, ישנם מקרים רבים, שבהם אי הגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי, נבעה בשל חוסר ידיעה של המבוטח אודות זכאותו. שאלה שהגיעה לפתחו של בית הדין לעבודה (ב"ל 36522-02-16), הייתה האם גם במקרה של אי ידיעה, והשתהות בת מעל 12 חודשים, תזכה את המבוטח בקבלת הקצבה החל ממועד זכאותו הראשון?
פסק הדין הנ"ל, עסק במבוטחת ילידת 1949, אשר הגישה את תביעתה לקבלת קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי רק בחודש נובמבר 2015, עת נודע לה במקרה אודות זכאותה. בהתאם לתאריך לידתה של המבוטחת, הרי שמועד זכאותה הראשון לקבלת קצבת זקנה היה כבר בחודש אוגוסט 2011, קרי השתהות של 4 שנים תמימות.
במסגרת כתב תביעתה, עתרה התובעת לקבל את קצבת הזקנה שלה באופן רטרואקטיבי החל ממועד זכאותה, זאת חרף הוראות חוק הביטוח הלאומי, ובנימוק כי ביטוח לאומי הפר את חובת היידוע אודות זכאותה הנ"ל.
ביה"ד לעבודה דחה טענותיה של התובעת, ונימק כי בהתאם לפסיקה קודמת של ביה"ד הארצי לעבודה (עב"ל 57861-01-11), "גם במקרים בהם המוסד לביטוח לאומי הפר את חובת היידוע, אין בכך כדי להקנות למבוטח זכות לתשלום רטרואקטיבי, מעבר להוראות החוק".
התובעת ניסתה להיאחז בפסיקה סותרת של בית הדין האזורי לעבודה (בל 18154-07-15), שם נקבע כי בנסיבות בהן השתהה המבוטח בהגשת תביעתו שלא במודע, הרי שיש להכיר בזכאותו לתקופה של עד 7 שנים לאחור, בהתאם לחוק ההתיישנות.
ביה"ד דחה טענה זו של התובעת, בנימוק כי פסיקת ביה"ד האזורי לעבודה אינה מחייבת אותו, וכי הינו כפוף לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, כאמור לעיל.
דוד סער, עו"ד
