פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי

עיקר טענות התובעת

1. לטענת התובעת הוכח בהליך כי היא עומדת בתנאי סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"א – 1995 (להלן: "החוק") המגדיר מי היא אלמנה לעניין זכאות לקבלת קצבת שארים.
2. בשים לב לכך כי אין חולק כי התובעת והמנוח היו נשואים, טוענת התובעת כי הוכחו חיים משותפים בתקופה הרלבנטית לבחינת זכאותה, החל מספטמבר 2010. כך, מפנה התובעת לחוזה שכירות שמעיד על כך כי שכרו יחד דירה ברחוב רש"י ברמת גן. ב 3.10.2010 עברו התובעת והמנוח להתגורר ברחוב עלי הכהן בבני ברק, שם שכרו דירה יחד וגרו בה עד לפטירת המנוח.
3. התובעת מפרטת כי כתוצאה מניתוח להחלפת מפרק, אותו עבר המנוח בשנת 2012, החל מצבו להתדרדר והוא החל לשתות ללא הרף ולהתמכר לאלכוהול ולסיגריות. בעקבות דרישותיו של המנוח לכספים רבים על מנת לרכוש אלכוהול וסיגריות, דרישות שלא נענו על ידי התובעת, החליט להפריד את חשבון הבנק המשותף ולפתוח חשבון בנק נפרד.
4. עוד טוענת התובעת כי בשל אותה התמכרות היה התובע משוטט ברחובות ואף הצהיר בפני העובדת הסוציאלית וכן בפני הביטוח הלאומי שהוא חי לבד, זאת על מנת שיוכל לקבל הבטחת הכנסה, באמצעותה יוכל לרכוש סיגריות ואלכוהול.
5. התובעת מציינת כי המנוח שהה במוסד לגמילה מאלכוהול למשך חודש ימים החל מיום 12.11.2012. עוד מפנה התובעת לכך כי המנוח הואשם בנהיגה בשכרות ובעקבות כך ריצה עבודות שירות החל מיום 28.2.2013. לאחר שברח מביצוע עבודות השירות שנגזרו עליו חיפשה אותו המשטרה, עזב את הבית ושכר דירה ברמת גן ביולי 2013, אך גר שם שבועיים בסך הכל.
6. התובעת מסכמת וטוענת כי על אף העליות והירידות בקשר שלה עם המנוח, מערכת היחסים ביניהם התנהלה כמו בכל בית משותף אחר: היא והמנוח חלקו חשבון בנק משותף; היא והמנוח חלקו רכב פרטי; לה ולמנוח היה ביטוח תאונות אישיות משפחתי; היא והמנוח ניהלו משק בית משותף; כלכלה; תשלומים שוטפים ועסקים משותפים; לה ולמנוח היה כרטיס קופת חולים זהב משותף; המנוח העביר אליה את כל החומר הרפואי שלו על מנת שתשמור עבורו.
7. משכך, מבקשת התובעת כי בית הדין ייקבע כי עמדה היא בנטל להוכיח כי היא והמנוח קיימו משק בית משותף, כאשר רק בעיית השתייה החמורה של המנוח, היא שנתנה מרקם שגוי של חיים בנפרד.

עיקר טענות הנתבע

1. לטענת הנתבע בדין נדחתה תביעת התובעת. תכלית החוק לעניין קצבת שארים היא להעניק לאלמנה קצבה על מנת לשמר את רמת חייה, פחות או יותר, כפי שהייתה לפני פטירת בן זוגה. הנתבע מפנה לדב"ע נב/ 0-69 אביבה לאון נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע כד 458) וטוען כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח מגורים משותפים וניהול משק בית משותף עד לפטירת המנוח.
2. הנתבע מצביע על כך כי ביום 16.12.1999 התקיים דיון בבית המשפט לענייני משפחה לגבי תביעת מזונות שהגישה התובעת בשם ילדם המשותף, כאשר במסגרת הליך זה הגיעו הצדדים להסכמה בדבר גובה המזונות וניתן פסק דין (נ/1). בחודש מרץ 2000 פנתה התובעת לנתבע והגישה תביעה לתשלום מזונות (נ/2) ואלו שולמו לה עד לספטמבר 2001. לפיכך גורס הנתבע כי התובעת חיה בנפרד מהמנוח החל משנת 1999.
3. כך, בשנת 2006 הגישה התובעת תביעה לדמי אבטלה (נ/4) ומילאה בטופס התביעה את מצבה האישי כ: "גרושה (פרודה)". בתלושי שכרה של התובעת צוין מעמדה האישי כ"ג+1" בשנים 2005-2006 (נ/5).
4. המנוח הגיש תביעה להבטחת הכנסה במאי 2012 וציין בטופס התביעה כי הוא פרוד וכי אינו מתגורר עם פרודתו, התובעת. גם בתביעה נוספת להבטחת הכנסה שהגיש בפברואר 2013 ציין כי הינו פרוד (נ/9). בתביעה נוספת שהגיש במרץ 2015 ציין כי הוא דר רחוב (נ/10). המנוח פתח חשבון בנק נפרד ויצא מחשבון הבנק המשותף שלו ושל התובעת. בחקירתו במוסד מסר המנוח כי אינו מתגורר עם התובעת וכך מסרה אף התובעת בחקירתה בפני המוסד (נ/7).
5. במכתב מיום 19.3.2015 מטעם יחידת דרי הרחוב (נ/8) צוין כי הוא מטופל על ידי היחידה וכי הוא מתגורר ב"גגון" לדרי רחוב בפתח תקווה. בעניין זה עומד הנתבע על כך כי התובעת התקשתה להסביר בעדותה את טענתה לפיה חיה עם המנוח כאשר עוּמתה למול הראיות. התובעת אף נמנעה מלזמן לעדות את העובד הסוציאלי מטעם העירייה, אשר היה אמור להכירה לוּ אכן טיפלה במנוח.
6. מוסיף וטוען הנתבע כי העדים מטעמה לא חיזקו את גרסתה לפיה התגוררה עם המנוח. עוד עלה מעדותה כי לא הייתה מעורבת בהכנסתו של המנוח למוסדות הגמילה/שיקום ולא הוגשה כל ראיה בעניין זה הקושרת את התובעת למנוח בהקשר זה.

דיון והכרעה

1. סעיף 238 לחוק מגדיר אלמנה כך –
   "אלמנה" – מי שהייתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא –
   (1) מי שהייתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 שנים ומעלה – פחות מחצי שנה, ולא ילדה לו ילד;
   (2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו; פסקה זו לא תחול על אשה שבעת פטירתו של המבוטח שולמה בעדה תוספת תלויים לפי סעיפים 200 או 244;
2. ההלכה הפסוקה קבעה כי –
   "תכליתו של חוק הביטוח הלאומי הוא להעניק לאלמנה קצבת שאירים על מנת לשמר את רמת חייה של האלמנה פחות או יותר כפי שהיו לפני פטירת בן הזוג. ברי כי לא מדובר בפיצוי, לא מדובר בהחזרת המצב לקדמותו באשר חיים משותפים לא יהיו עוד".
   (ראה, עבל 1169/01, אורה אביטל נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] ניתן ביום 10.5.2004).
3. וכך נקבע ב דבע נב/ 0-69, אביבה ליאון נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע כד, עמ' 458 לעניין הגדרת אלמנה בקשר עם זכאותה לקצבת שארים (להלן: "פרשת ליאון") –
   "מכלל הגדרה זו של "אלמנה" הוציא המחוקק שתיים אלה, אשר למרות היותה של כל אחת מהן "אשתו" של המבוטח בשעת פטירתו, ואלמנה מבחינת מעמדה האישי, אין היא נחשבת כ"אלמנה" לעניין ביטוח שאירים:ב
   (1) אלמנה אשר הייתה אשתו של המבוטח פחות מתקופה שנקבעה (שנה או חצי שנה), ולא ילדה לו ילד (פסקה (1) לסייג שבהגדרה);
   (2) אלמנה אשר הייתה נפרדת מבעלה (פסקה (2) לסייג שבהגדרה); ….".
   "יסודות הסייג שבפסקה (2) בהגדרת "אלמנה" (דהיינו, אלמנה אשר היתה נפרדת מבעלה), הם שלושה, במצטבר. פירוש הדבר הוא כי כאשר נתמלא היסוד הראשון בהגדרה, ולאחר מכן נתמלאו גם שני היסודות הנוספים, רק אז לא תיחשב אשתו של המבוטח כ"אלמנה" לעניין ביטוח שאירים.
   ואלה הם יסודות הסייג בפסקה (2) של הגדרת "אלמנה", אשר אינה נחשבת כ"אלמנה" לעניין ביטוח שאירים:ו
   א) האלמנה הייתה נפרדת מהמבוטח שנפטר;
   ב) תקופת הפרידה הייתה במשך שלוש שנים לפחות מתוך חמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח, ובכלל שלוש השנים האמורות הפרידה הייתה בשנים עשר החודשים שלפני פטירת המבוטח;
   ג) בתקופת הפרידה כאמור ב-(ב) לעיל –
   1) האלמנה לא הייתה זכאית למזונות מהמבוטח על פי פסק-דין או הסכם בכתב;
   או (2) המבוטח לא נשא למעשה במזונותיה של האלמנה תוך שנים עשר החודשים שלפני פטירתו"….
   "ההוראה שעל פיה אלמנה אשר היתה נפרדת מבעלה ערב פטירתו לא תהיה זכאית לקצבת שאירים, מושתתת בעיקרה על העקרון שקצבת שאירים היא קצבה שנועדה להחליף מקור מחיה שנפסק עם פטירת בן הזוג.
   כך נאמר לעניין זה בדב"ע ל/19- 0[2], [פורסם בנבו] בע' 77:נ
   "חוק הביטוח הלאומי, בענפי הביטוח לעת זקנה, ביטוח שאירים וביטוח נפגעי עבודה, בא להגן מפני מחסור כלכלי שעלול לבוא עקב הפסקת הכנסות כתוצאה מפגיעה בעבודה, זקנה או מות המפרנס. אין הוא בא להעניק זכויות לאדם באשר הוא קרוב משפחה של אחר, אלא למנוע, מחוג מוגדר של אנשים, סבל של מחסור בהפסק הכנסתם או הכנסת מפרנסם; אין הוא גם בא להסדיר יחסים בין אדם לרעהו, אלא בין הפרט והציבור הדואג לבטחונו הסוציאלי".
   מטעם זה נקבע כי זכותה של אלמנה לקצבת שאירים פוקעת עם נישואיה מחדש, והיא תקבל מענק בלבד (סעיף 23(ב) לחוק הביטוח הלאומי), והזכות לקצבת שאירים מתחדשת משהיא חדלה להיות נשואה (סעיף 27(א) לחוק הביטוח הלאומי).
   נבחן תחילה את מהותם של יסודות הסייג שבפסקה (2) בהגדרת "אלמנה", לעניין ביטוח שאירים:ב
   היסוד הראשון הוא היותה של האלמנה "נפרדת" מהמבוטח שנפטר. המחוקק לא הגדיר את המונח "נפרדת" לגבי אלמנה (או המונח "נפרד" לגבי "אלמן" כמוגדר בסעיף 5 לחוק).
   עם זאת, מחוקק המשנה עשה שימוש במונח "נפרד" בין בני זוג בתקנה 2(6) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח ברשות), התשל"ט- .1979בתקנה זו נקבע כי המוסד רשאי לבטח ביטוח ברשות עקרת בית אם "היא חיה בנפרד מבעלה והיתה בנפרד ממנו שנים עשר חודשים רצופים לפחות"…..
   "הסימן העיקרי של קיום מצב של פירוד בין בני זוג הוא שהם אינם גרים במשותף, באופן מלא או חלקי, או באופן זמני ומשתנה או מתמשך. העובדה שבני הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא ומתמשך מצביעה על קיום פירוד אשר יכולה להיות לו תוצאה משפטית לעניין שלילת זכויות האלמנה לקצבת שאירים. מה שאין כן כאשר בני הזוג אינם גרים במשותף באופן חלקי או באופן זמני ומשתנה".
   "בנוסף לכך, יש להבחין בין נסיבות אוביקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יתכן שבני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר – לדוגמה – בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו לעיל. לעומת זאת, במקרה השני, ייחשב הדבר כפירוד בין בני הזוג.
   היסוד השני, אשר דרוש כי יתמלא לאחר קיומו של היסוד הראשון הוא יסוד הזמן. בניגוד לסעיף 38(ג) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970, בו מדובר ב"אדם שנפרד מאשתו פרידה של קבע", שלגביה "אין חשיבות מכרעת לאורך הזמן שחלף, אך רבה חשיבותה של כוונת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי חיצוני בסימנים אלה או אחרים בהתנהגותם" (דב"ע לד/1- 7[8], בע' 346), הרי המבחן בפסקה (2) שלפנינו הוא מבחן אוביקטיבי של חלוף פרק זמן לקיום תקופת הפרידה….".
   "היסוד השלישי, אשר דרוש כי יתמלא לאחר קיומו של היסוד הראשון, הוא אי-הזכאות של האלמנה למזונות מהמבוטח בתקופת הפרידה, על פי פסק-דין או הסכם בכתב, או אי-נשיאה למעשה של המבוטח במזונותיה של האלמנה תוך שנים עשר החודשים שלפני פטירתו. נציין, כי בפירוד בין בני זוג יהודים ממשיכה לחול, במקרים מסוימים, חובת הבעל לשלם מזונות לאשתו…. לגבי יסוד זה נפסק כי הוכחת החריג (דהיינו – חלותו של הסייג שבפסקה (2) בהגדרת "אלמנה"), מוטלת על הצד הטוען לחריג, היינו – המוסד לביטוח לאומי. מאידך גיסא, משהוכיח המוסד כי האלמנה חיה בנפרד מהמבוטח במשך שנים רבות, היה עליה להוכיח כי היא היתה זכאית למזונות או קיבלה אותם בפועל (דב"ע לג/161-0, בני רביעה אמנה – המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)).
   נשאלת השאלה בהקשר זה האם אי הזכאות של האלמנה למזונות פירושה קיומו של פסק-דין השולל ממנה מזונות או שפירושה אי-קיומו של פסק-דין המעניק מזונות לאלמנה….".
   "לנו נראה כי לשון הסעיף ברורה ואינה זקוקה לפירושים מיוחדים. אין לנו ספק כי אשה שחיה בנפרד מבעלה במשך התקופה האמורה, ולא קיבלה מזונות על פי פסק-דין של בית-דין מוסמך אינה יכולה לדרוש מהמוסד את אשר לא דרשה וקיבלה מבעלה המנוח".
4. בפרשת ליאון הודגש כי מטרת חוק הביטוח הלאומי בענף ביטוח שארים הוא הגנה מפני מחסור כלכלי העלול לבוא עקב מות המפרנס, כאשר המבחן הוא האם עקב מות המבוטח הופסקה הכנסה שקיבלה האלמנה בחייו של המבוטח.
5. על רקע הוראות הדין וההלכה שהובאו לעיל, נבחן את המקרה שבפנינו.
6. האם בענייננו הוכחו נסיבות של פירוד רצוני ולא מאונס של בין בני הזוג בתקופה המצוינת בסעיף, שתוצאתו היא שלילת זכויות האלמנה לקצבת שארים? לאחר שבחנו חזור ובחון את הראיות והעדויות שעמדו בפנינו, לטעמנו התשובה לכך הינה שלילית.
7. לטעמנו ואף כי אכן אין מדובר במקרה פשוט והובאו בפנינו ראיות לכאן ולכאן, לא הוכח בפנינו פירוד מדעת ומרצון כי אם פירוד חלקי מאונס, כתוצאה מהתמכרותו של המנוח לאלכוהול. בנוסף, לא הובאו בפנינו ראיות לפיהן אכן במשך 12 חודשים עובר לפטירת המנוח, לא התגוררו התובעת והמנוח יחד.
   אכן שוכנענו, כפי שנביא להלן, כי החל מפברואר 2015, כחצי שנה עובר לפטירתו, היה מטופל המנוח כ'דר רחוב' וככל הנראה "בילה" את רוב ימיו ולילותיו מחוץ לביתם המשותף באותה התקופה, אך אף אם נראה כך פירוד, אין המדובר בפירוד לתקופה הנקובה בהוראת הסעיף הרלבנטי.
8. לא נעלם מעיננו כי המנוח לא התגורר דרך קבע יחד עם התובעת והיו תקופות שבהן אכן שהה מחוץ לבית, כאשר המנוח וייתכן שאף התובעת נהנו מהצהרות כוזבות שנתן באותה עת לעניין היותם פרודים, לצורך קבלת הבטחת הכנסה. יחד עם זאת, פירוד לתקופה המצוינת בחוק, קרי לתקופה של שלוש שנים, מתוכן בשנים עשר החודשים האחרונים סמוך לפטירתו, לא הוכח בפנינו והנטל בעניין זה מוטל היה על הנתבע.
9. בנוסף, כאשר שקלנו את הרציונל העומד בבסיס קצבת השארים, כפי שפורט בפרשת ליאון, סברנו כי זה מטה את הכף לעבר קבלת תביעתה, שכן לא הוכחה בפנינו הפרדה רכושית כלכלית בין בני הזוג. נתנו דעתנו לטענת המוסד באשר לפתיחת חשבון בנק עצמאי על ידי המנוח ביום 9.5.2012 (נספח ג' לתצהיר תובעת) אך לא מצאנו בסממן זה, לאור הסבריה של התובעת בעניין וכאשר כפי שנראה חשבונה של התובעת המשיך לשמש אף את המנוח, כסממן המעיד על פרידה כלכלית איש מרעהו. מכאן כי גם על מנת לשמור על רמת חייה של התובעת, כפי שהורגלה אליה טרם פטירת המנוח, יש לקבל את תביעתה.
10. כאמור, מכלול הראיות והעדויות כפי שעמדו בפנינו הוליכו אותנו בסופו של דבר לכלל מסקנה לפיה לא הוכח פירוד בשלוש השנים מתוך החמש שנים עובר למותו של המנוח ובכלל זה ב 12 החודשים שקדמו לפטירתו. להלן נפרט מסקנתנו.
11. ראשית, הצדק עם התובעת כי יש לבחון את החיים המשותפים שלה ושל המנוח בהקשר של זכאותה לקצבת שארים החל מספטמבר 2010 ועל כן רק לתקופה זו נידרש.
12. התובעת הציגה הסכמי שכירות הרלבנטיים לשנים 2009,2010 וכן הסכם משנת 2013, עליהם חתומים כשוכרים היא והמנוח, תחילה בנוגע לדירה ברחוב רש"י 16, ברמת גן וכן באשר לדירה ברחוב עלי הכהן 1 בבני ברק.
13. תקופת ההסכם האחרונה שהוצגה הייתה החל מיום 15.10.2013 עד ליום 15.10.2015.
14. בעניין זה הצהיר בעל הדירה, מר רמי ממיה, כי המנוח, אשר חתם על הסכמי השכירות, נכח במעמד החתימה על ההסכמים (ר' סעיף 3 לתצהירו). מר ממיה חזר על עיקרי עדותו בפנינו כאשר לדבריו המנוח התייצב לחתום על הסכמי השכירות והיה בדירה כל פעם שהיה מגיע לביקור בדירה (בתדירות של פעם בחודש).
15. בנוסף, הוצגו בפנינו ראיות המעידות על כך כי כאשר המנוח עבד, משכורתו החודשית נכנסה לחשבון הבנק של התובעת וכי דיווח על התובעת כבת זוגו, כשכתובת המגורים המשותפת שלהם הינה ברחוב עלי הכהן 1 בבני ברק (ראו נספחים ח' וט' לתצהיר התובעת). הדבר אינו עולה בקנה אחד עם רצון לפירוד או על אי קיום משק בית משותף.
16. משכורתו האחרונה של התובע, של חודש יולי 2015 נכנסה לחשבונה של התובעת אף היא (נספח כ"ב לתצהיר תובעת). מדובר בסממן נוסף, לטעמנו, המצביע על שיתוף בשונה מפירוד מדעת.
17. זאת ועוד, קצבת נכות שקיבל המנוח בשנה האחרונה הופקדה בחשבונה של התובעת (נספח כ' לסיכומי התובעת). גם העובדה כי הנתבע העביר לחשבונה של התובעת קצבת נכות עבור המנוח מלמדת אותנו כי ראה אותם כמי שאין ביניהם פירוד, אחרת לא ניתן להסביר התנהלות זו ולזו אף לא ניתן כל הסבר על ידי הנתבע במסגרת ניהול ההליך.
18. בנוסף, גם העובדה כי היה בידי התובעת להציג בפנינו חומר רפואי של המנוח בתקופה בה נטען כי היו פרודים, מלמדת אותנו כי לא בפירוד עסקינן (ר' נספח כ' לתצהיר תובעת).
19. התובעת אכן אישרה בפנינו בחקירתה כי הייתה תקופה בה הייתה פרודה מהמנוח וכי בחלק מהתקופה אף קיבלה מזונות בגין בנם המשותף (ר' עמ' 4 לפרוטוקול הדיון, שורות 12-33, עמ' 5 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-32). בהמשך העידה בפנינו התובעת כי ב2012 חזרו להיות יחד וכי : "זה היה תהליך מאוד קשה וארוך. זה קרה יום אחרי יום, לאט לאט שהוא התחיל להיות במשפחה וחיינו יחד" (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון, שורות 16-19). כאשר נשאלה כיצד תשובתה זו מתיישבת עם העובדה כי לחוקר המוסד מסרה שהיא אינה בקשר עם המנוח וכי היא פרודה ממנו כבר שנים, השיבה –
    " זה מסתדר. הוא לא ציין שהוא חוקר, הוא לא אמר שהוא חוקר, בתקופה הזו היו מתקשרים הרבה אנשים, מגן דוד אדום, משטרה, הוא עשה הרבה שטויות, נסע באוטו שיכור, כל החומר הגיע לכתובת שם, מתי שהלך להחליף כתובת בשביל להגיש כל פניות לביטוח לאומי וגם לשכת תעסוקה, הלך להחליף את הכתובת בפברואר 2012, הוא היה גר איתי באלי הכהן 1 (טעות במקור, מ.ק) בת.ז היה רשום דיזנגוף 31, איפה ששכרתי את הדירה ושהוא היה בא כל הזמן, שהתחברנו ביחד, ואז התחלנו להיות כל הזמן ביחד ואחרי זה הוא התחיל לעשות הרבה שטויות"
    (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון, שורות 23-29).
20. כאשר הקשה עליה ב"כ המוסד בעניין זה וחקר מדוע סיפרה למי שהתקשר את כל הפרטים לוּ לא ידעה כי מדובר בחוקר המוסד השיבה כי מאחר וראתה כי מדובר בטלפון חסוי, הבינה כי מדובר באחד ממשרדי הממשלה ולכן סיפרה את שסיפרה (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון, שורות 18-25). כאשר נשאלה התובעת האם למעשה שיקרה למשטרה ולמגן דוד אדום באשר למצבה האישי ולקשר שלה עם המנוח השיבה כי מאחר שלא רצתה לראות אף אחד ומאחר והמנוח עשה לה כל כך הרבה 'בלגן' בחיים, כל שרצתה היא "להיפטר מכולם" (ראו בעמ' 7 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-4).
21. אין אנו מתעלמים מהצהרות כוזבות אלו, שלחלקם אף לא מצאנו הסבר המניח את הדעת במלואה. אין אנו מתעלמים גם מראיות אחרות שעמדו בפנינו שהעלו ספק באשר למגורים משותפים באשר לתקופה מסוימת מתוך התקופה שעלינו לבחון.
22. יחד עם זאת, למול כל אלה הוצגו בפנינו כאמור הסכמי שכירות משותפים רלבנטיים לתקופה הנבחנת, הוצגו בפנינו דפי חשבון המעידים על העברת משכורות של המנוח לחשבונה של התובעת וכן העברת קצבת נכות לנתבע שהועברה לחשבונה של התובעת (נספח כ"ב לתצהיר תובעת). מכאן סברנו כי הניתוק המסוים והזמני שהיה בין התובעת למנוח עד לכדי הגעתו של המנוח למצב של מגורים ברחוב, נעשה כתוצאה מהתמכרותו של המנוח לאלכוהול, התמכרות אשר עמדה בינו ובין התובעת. אין המדובר בניתוק רצוני, אלא בניתוק מאונס בשל מצבו של המנוח ובכל מקרה לא הוכח ניתוק לתקופה השוללת זכאותה של התובעת לקצבת שארים.
23. סוף דבר – חרף הקשיים והכשלים שמצאנו בגרסתה של התובעת ובהצהרותיה שניתנו בזמן אמת למוסד, לא שוכנענו כי הוכח בפנינו פירוד לתקופה הנדרשת בחוק לצורך שלילת קצבת שארים מהתובעת, שהייתה אשתו של המנוח משך 28 שנה. לפיכך, אנו מורים על קבלת התביעה.
24. על אף קבלת התביעה במקרה זה ולאור הצהרותיהם של התובעת והמנוח ב'זמן אמת' לא מצאנו להשית על הנתבע הוצאות בהליך.