המבחן לקביעת תושבות לעניין ביטוח לאומי
מאת: עו"ד דוד סער
סעיף 76 לחוק הביטוח הלאומי, קובע מה הם התנאים שבהתקיימם יוכר מבוטח שנשלח לעבוד בחו"ל כעובד שכיר מטעם מעסיק ישראלי, כתושב ישראל לעניין זכויות במוסד לביטוח לאומי. בין יתר התנאים, נכתב בסעיף החוק, כי בתום 5 שנות שהות בחו"ל, מופסק הביטוח בארץ.
תביעה של בני זוג לביה"ד האזורי לעבודה כנגד המוסד לביטוח לאומי להכרה בהם כתושבי ישראל, התקבלה ע"י בית הדין (ב"ל 51264-08-16). המדובר, בבני זוג, ששהו בחו"ל משך 6 שנים, כשליחים מטעם מעסיק ישראלי.
חוזה העבודה של התובעת היה למשך 3 שנים, אך הוא הוארך וכאמור לעיל, בסה"כ שהו בני הזוג בחו"ל משך 6 שנים, כאשר לאורך תקופה זו, מיעטו בני הזוג לבקר בארץ. בחו"ל גרו התובעים בשכירות, בעוד שבארץ לא השכירו את דירתם והמשיכו לשלם את מלוא חשבונותיהם כדין.
התביעה הוגשה על רקע החלטת המוסד לביטוח לאומי לשלול את תושבותם של בני הזוג, זאת על רקע שהות ממושכת בחו"ל (90% מהזמן שהו בחו"ל). לטענת התובעים בכתב תביעתם, חרף שהותם הממושכת בחו"ל, מעולם לא שינו את מרכז חייהם, כאשר זיקתם לארץ מעולם לא נותקה וכוונתם הייתה לשוב לארץ בתום תקופת ההעסקה.
ביה"ד קבע, כי על מנת להשיב על שאלת התושבות של מבוטח, יש להחיל עליו את מבחן "מרכז החיים" שנבדק ע"י מבחן "מירב הזיקות". כלומר, יש לבחון בכל מקרה לגופו של עניין, את הנסיבות העובדתיות הקיימות, בכללן: קיום נכסים בישראל, מקום מגורים פיסי, מקום מגורי המשפחה, מקום אינטרסים כלכליים, חברות של המבוטח בארגונים שונים, מטרות שהייה בחו"ל וכיו"ב.
במקרה דנן, קבע ביה"ד כי לא די בכך שהתובעים שהו בחו"ל זמן רב, על מנת לשלול תושבותם. זמן השהות הארוך בחו"ל נובע מאופי עבודתה של התובעת בחו"ל. לאחר שקילת מלוא הנסיבות, פסק ביה"ד כי למסקנה יש לקבוע שמרכז חייהם של התובעים הינו בארץ.
התביעה התקבלה.