בטרם ניגש לגופו של עניין, תחילה ננתח את סעיף החוק הרלבנטי למקרה זה, והוא סעיף 49 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע כי המל"ל ישלם דמי לידה בעד פרק הזמן שבו לרגל ההיריון או הלידה, אין העובדת עובדת או עסקת במשלח ידה.
סעיף חוק נוסף רלבנטי הינו סעיף 50(ב) הקובע, כי ישנן תקופות שבהן יראו את המבוטח כאילו שילם את דמי הביטוח הלאומי, אע"פ שאינו עובד, כמו למשל, חופשה ללא תשלום, עת בחודשיים הראשונים משלם המעסיק את דמי הביטוח, ודוגמא נוספת, הן תקופות בהן העובדת מקבלת דמי מחלה מהמעסיק.
נוסף לכל, סעיף 345ב' לחוק הביטוח הלאומי, קובע שמקצבת אובדן כושר עבודה שמקבלת עובדת מאת חברת ביטוח, ינוכו דמי ביטוח הלאומי.
במקרה דנן, התובעת לקתה בשבץ מוחי וכנגזרת מכך, שהתה בביתה בחל"ת, כשבמהלך תקופה זו, קיבלה פנסית נכות מחברת הביטוח בגין אובדן כושר עבודה. במהלך החל"ת ילדה התובעת ותבעה מביטוח לאומי דמי לידה. תביעתה נדחתה ע"י הביטוח הלאומי, בנימוק שהיום בו הפסיקה לעבוד, לא היה בתוך 10 החודשים שקדמו ללידה.
לטענת התובעת בכתב תביעתה, במשך כל תקופת החל"ת המשיכה להיחשב כעובדת של המעסיק ולכן יש לראות בחופשה כפויה זו, כחופשת מחלה בשכר לפי דין. ביטוח לאומי טען מנגד, כי הפסקת עבודתה של התובעת לא קשורה הייתה ללידה אלא למחלתה, והיא אינה נחשבת כעובדת, בעת שהייתה בחל"ת.
ביה"ד האזורי לעבודה החליט לדחות תביעתה של התובעת, תוך שביסס דחייתו זו, על העובדה שלא הייתה שנויה במחלוקת, לפיה התובעת הפסיקה לעבוד זמן רב לפני הלידה מחמת מצבה הבריאותי והמשיכה את היעדרותה גם זמן רב לאחר הלידה. כן קבע ביה"ד שהתובעת לא עומדת בתנאי הזכאות הקבועים בסעיף 50 לחוק ולא ניתן לראות בתשלומים שקיבלה מחברת הביטוח בגין אובדן כושר עבודה, כ 'שכר', לפי משמעותו בחוק הביטוח הלאומי.
דוד סער, עו"ד
