20.2.2011
בהליך משפטי בו התבקש בית הדין לפסוק כיצד יחושב שכרה הרגיל של יולדת לצורך חישוב דמי הלידה, עלתה בין היתר סוגיית חישוב שכר כזה בתקופת חל"ת בו שהתה היולדת. וכך קבע בית הדין:
השאלה העומדת להכרעה בהליך זה עניינה מהו "השכר הרגיל", כמשמעו בחוק הביטוח הלאומי[נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 ("החוק"), וזאת לצורך חישוב "דמי הלידה" להם זכאית התובעת בגין לידת בתה מיום 4.8.08 [בל (ת"א) 2892/09, ארבל לימור מור נ' המוסד לבטוח לאומי].
התובעת, כבת 36, הועסקה כמנהלת שימור לקוחות ומכירות. ב- 21.7.07 ילדה התובעת את בנה הבכור, ויצאה לחופשת לידה עד לסוף חודש אוקטובר 2007. במהלך היותה בחופשת הלידה של בנה, הרתה התובעת פעם נוספת, הריון שהסתיים בלידה נשוא התביעה. התובעת האריכה את חופשת הלידה שלה באופן שבו בחודש נובמבר 2007 שהתה בחופשה ללא תשלום (חל"ת), ושבה לעבודתה בתחילת חודש דצמבר 2007.
התובעת עבדה משך כחודשיים (דצמבר 2007 וינואר 2008), ובתחילת חודש פברואר 2008 יצאה לשמירת הריון עד ללידת בתה. בגין לידת בתה, הגישה התובעת תביעה לדמי לידה.
הנתבע הכיר בזכאותה של התובעת לדמי לידה וחישב את דמי הלידה על בסיס הכנסתה של התובעת ברבע השנה שקדמה ליציאתה לשמירת הריון, קרי-חודשים נובמבר 2007, דצמבר 2007 וינואר 2008. בחודש נובמבר 2007 שהתה התובעת בחופשה ללא תשלום לא היו לה הכנסות בחודש זה.
התובעת טוענת כי יש לחשב את דמי הלידה המגיעים לה בגין לידת בתה, על פי השכר שהיה משולם לה אילולא נעדרה מעבודתה בחודש 11/07.
בית הדין קבע כי שכר העבודה הרגיל ממנו מגיעים דמי הביטוח הוא השכר ששולם בפועל ברבע השנה שקדם ליום הקובע. כלומר במקרה של התובעת, יש לפנות לשכר ששולם ברבע השנה שקדם ליום שבו הפסיקה התובעת לעבוד בהיותה בהריון שהסתיים בלידה נשוא התביעה הנוכחית. המדובר בחודש נובמבר 2007- כאמור, חודש שבגינו לא קיבלה התובעת שכר בשל היותה בחל"ת וכן שכר חודשים דצמבר 2007 וינואר 2008, לגביהם אין מחלוקת.
תקנה 2(א) לתקנות עוסקת במקרים בהם הפסיקה מבוטחת לעבוד עקב ההריון לפני היום שבעדו מגיעים לה לראשונה דמי לידה, או לא שולם לה מלוא השכר לפני אותו יום. בית הדין קבע שאין מקום להחיל תקנה זו במקרה שלפנינו, שכן במקרה זה הפסקת העבודה של המערערת לא היתה קשורה להריון נשוא התביעה הנוכחית אלא בקשר להארכת חופשת הלידה של בנה הבכור ב"חופשה ללא תשלום".
הפסיקה קבעה במפורש כי תקנה זו מכוונת למצבים בהם מחמת כורח אין המבוטחת משתכרת את מלוא השכר ברבע השנה הרלוונטי. כאשר, אין התקנה חלה על מי שיצאה מרצונה לחופשה ללא תשלום או לשבתון.
לאור הפסיקה המפורשת כאמור לעיל, אין מקום לקבל את טענת התובעת לפיה גם אותה חופשה (ללא תשלום) בה שהתה התובעת, באה במניין המקרים להם מכוונת תקנה 2(ב) האמורה.
התובעת תבעה גם בגין הפרשי תמריץ/בונוס שנתי – התובעת לא נחקרה על תצהירה בעניין זה ובסיכומיו, זנח הנתבע כל טענה בקשר לכך.
התביעה מתקבלת בחלקה הקטן בלבד, באשר להפרשי תמריץ.
דוד סער, עו"ד
