ערעור של שני הצדדים על פסק דינו של ביה"ד האזורי לעבודה בנצרת אשר קבע כיצד יש לחשב את שיעור גמלת שמירת ההריון לה הייתה זכאית המערערת, על בסיס הוראות סעיף 60 לחוק הביטוח הלאומי ("החוק"). [עב"ל 88-10 נוהא חכים נ' המוסד לביטוח לאומי,עב"ל 75-10 המוסד לביטוח לאומי נ' נוהא חכים].
המערערת היא טכנאית רנטגן מוסמכת, בעלת תואר שני בניהול מערכות בריאות, אשר עבדה עובר להריונה ב-3 מקומות עבודה, בית החולים הצרפתי בנצרת, בית החולים "המשפחה הקדושה" בנצרת ומכון "מאר".
כאשר נודע למערערת על הריונה היא הפסיקה לעבוד כטכנאית רנטגן בכל שלושת מקומות העבודה. בשני בתי החולים נמצאה למערערת עבודה משרדית כעבודה חלופית, ללא חשיפה לקרינה. במכון "מאר" הפסיקה המערערת עבודתה באופן מוחלט, משלא נמצאה לה עבודה חלופית.
אין מחלוקת בין הצדדים באשר לזכאות המערערת לקבלת גמלה לשמירת הריון בהתייחס להפסקת עבודתה במכון מאר.
המחלוקת היא האם יש לחשב את שיעור הגמלה תוך התייחסות להוראות סעיף 60, בהתייחס למקום העבודה השלישי, שהוא מקום העבודה היחיד, לגביו זכאית המערערת לגמלה לשמירת הריון, בהתעלם משני מקומות העבודה האחרים אשר בהם ממשיכה המערערת לעבוד, או שיש לקחת בחשבון בעת ביצוע תחשיב שיעור הגמלה, גם את הכנסותיה בפועל של המערערת, במהלך תקופת שמירת ההריון, משני מקומות העבודה האחרים בהם המשיכה לעבוד ולא היתה זכאית לגמלה.
זו לשונו של סעיף 60 לחוק:
"גמלה לשמירת הריון, לכל יום, היא בסכום השווה לשכר העבודה הרגיל של המבוטחת, המחושב לפי סעיף 54 ולא יותר מהסכום הבסיסי מחולק ב-30. לעניין שכר העבודה הרגיל, היום הקובע הוא היום הראשון לשמירת ההריון."
בית הדין פסק כי תכלית תשלום גמלה לשמירת הריון הינה לאפשר ליולדת להפסיק את עבודתה, בין אם המדובר ב חלופה הראשונה שבהגדרת שמירת הריון, דהיינו הפסקת העבודה בגין מצב המסכן את האישה או את העובר, ובין אם המדובר בחלופה השנייה – הפסקת העבודה מאחר ומקום העבודה או אופן ביצוע העבודה מסכנים את האישה בגין היותה בהריון, או את העובר.
התקנות המתייחסות לגמלה לשמירת הריון, מדברות על הפסקת עבודה בפועל, בשל שמירת הריון ולא על הפחתת שעות עבודה במהלך יום עבודה, ככל שמדובר באותו מקום עבודה.
תכלית שיעור הגמלה היא שהשתכרות האישה הזקוקה לשמירת הריון, לא תיפגע.
המחוקק לא בדק ולא הגביל את גובה השתכרות האישה בהריון, לא בדק מהם מקורות הכנסותיה האחרים מנכסים, מדיבידנדים, וכד', שהרי מטרתה של גמלה זו הינה להוות תחליף להכנסה שנפגעה ולא לבחון האם לאישה בהריון ישנם מקורות קיומיים אחרים.
אישה הזכאית לגמלה לשמירת הריון בהתאם להוראות החוק ותקנותיו, אשר לה הכנסות ממקורות שונים מעבר להכנסתה מעבודה, תהא זכאית לתשלום גמלה לשמירת הריון, בהתאם לאובדן הכנסתה בפועל ועד למקסימום שהינו הסכום הבסיסי מחולק ב-30.
המחוקק לא קבע כי גובה הכנסותיה של מבוטחת הזכאית לגמלה לשמירת הריון, מכל מקור שהוא, לא יעלה על הסכום הבסיסי, אלא רק קבע ששיעור הגמלה המשולמת על ידי המוסד לביטוח לאומי כגמלה לשמירת הריון, לא יעלה על הסכום הבסיסי.
על פי הוראות החוק, שיעור הגמלה מחושב רק לגבי אותו מקום העבודה, לגביו קיימת זכאות לגמלה לשמירת הריון. אין בכך כדי לפגוע באפשרותה של מבוטחת זו לקבל הכנסות ממקורות אחרים שאינם שכר עבודה, אלא שהמל"ל לא ישלם לה מעבר לסכום הבסיסי.
התוצאה היא, שלאור לשון החוק המגביל את גובה הגמלה לשמירת הריון בסכום הבסיסי ולא את גובה השתכרות האישה בתקופת שמירת ההריון, מכל מקור שהוא, בסכום הבסיסי, ולאור תכלית הגמלה שהיא גמלה מחליפת הכנסה, זכאותה של המערערת היא לקבלת גמלה בשווי שכר עבודתה הרגיל, בהתייחס לאותו מקום אשר לגביו היא זכאית לשמירת הריון ובהתייחס אליו בלבד, כאשר הסכום מוגבל בתקרה של הסכום הבסיסי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק.
אין מקום להביא בחשבון את שכרה של המערערת במקומות עבודה אחרים בהם לא נזקקה לשמירת הריון, ולהפחיתו מהסכום הבסיסי.
דוד סער, עו"ד
