המדובר באחים שהיו שותפים יחד עם גורמים נוספים בגן אירועים. בשנת 1999 נתן המשיב לאמו דירה במתנה והאם העבירה את הדירה במתנה למערער לאחר 3.5 שנים, בשנת 2003.
בשנת 2009, הוכרז המשיב כפושט רגל, אלא שרק בשנת 2014 פנה הנאמן שמונה על נכסיו לביהמ"ש המחוזי שיורה על ביטול המתנה שניתנה למערער (ע"י האמא).
ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. על החלטה זו של ביהמ"ש המחוזי הגיש המערער ערעור לביהמ"ש העליון (ע"א 4352-15).
במסגרת ערעורו, טען המערער כי היה מקום לדחות את בקשת ביטול המתנה, זאת מחמת השיהוי הרב שהיה מאז נתינת המתנה ועד ביטולה, כ- 15 שנים.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור, בנימוק כי מטרת דוקטרינת השיהוי להגן על נתבע שהסתמך על מצג שיצר התובע, כאילו זנח את תביעתו וכן למנוע התנהלות חסרת תום לב מצד התובע.
בניגוד להתיישנות, קיומו של שיהוי נבחן בהתחשב בנתונים הספציפיים לאותו מקרה ולביהמ"ש שיקול דעת רחב יותר.
ביהמ"ש יקבע כי קיים שיהוי, רק אם הזמן שחלף שימש את התובע כדי לפגוע בנתבע או ליצירת מצג שווא, ולכן בניגוד להתיישנות הקבועה בחוק, לא ניתן לדעת מראש את המועד שבו השתהות הופכת לשיהוי פסול.
כן קבע העליון, כי אל לו לביהמ"ש לסלק על הסף ביד רחבה תביעה שלא התיישנה.
אופציה זו תהא קיימת רק למקרים מיוחדים שבהם מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה בבירור לצידו של הנתבע, מבחינת אופי ההתנהגות וההסתמכות הנתבע.
לסיכום קובע ביהמ"ש העליון, כי כדי להוכיח התקיימות שיהוי, יש להוכיח כי ההשתהות עולה לכדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי, זאת באמצעות בחינת התנהגות הצדדים והנזק שנגרם לנתבע.
ועל כן רק במקרים שבהם התנהלות התובע הייתה בלתי ראויה, יכול להיות מצב שתביעתו תידחה מחמת שיהוי, זאת על אף שטרם חלף מועד ההתיישנות.
במקרה דנן, המערער לא הוכיח שנגרם לו נזק כלשהו משיהוי זה, כן לא הוכיח שהיה נתון חדש שניתן היה להביאו ללא ההשתהות.
כן ציין ביהמ"ש את חוסר תום לבו של המערער, שקיבל במתנה דירה שהייתה לפני זמן לא רב שייכת לאחיו, המצוי בקשיים כלכליים. נסיבה זו הייתה צריכה לעורר אצלו תמיהה כלשהי.
