המדובר בסכסוך בין שני שותפים על זכויות בנכס מקרקעין המצוי בבעלותם המשותפת. הסעדים שהתבקשו ע"י הצדדים בתביעה ובתביעה שכנגד שהוגשה אחריה, היו מחיקת הערות אזהרה, תיקון המרשם, מתן חשבונות, סעדים כספיים אחרים.
במהלך הישיבה המקדמית שהתקיימה בתיק, ביקש הנתבע שביהמ"ש יורה על פירוק השיתוף בדרך של מכירת הנכס. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת הנתבע ומינה כונס נכסים לצורך מכירת הנכס.
התובע שהתנגד לבקשה, הגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון (רע"א 10077/17), במסגרתה טען בצדק, כי מעולם לא התבקש ביהמ"ש המחוזי ע"י אף לא אחד מהצדדים, ליתן סעד של פירוק שיתוף ע"י מכירת הנכס, משכך החלטת ביהמ"ש המחוזי חרגה מגדרי המחלוקת שבין הצדדים, כפי שהועלו בכתבי התביעות.
ביהמ"ש העליון קבע כי אמנם בנסיבות חריגות, רשאי ביהמ"ש ליתן סעד שלא נתבע, אלא שבמקרה דנן, נסיבות חריגות אלו אינן מתקיימות.
הערעור התקבל.
דוד סער, עו"ד
