בית המשפט המחוזי בירושלים בחן, האם יצאו התובעים בגין רשלנות רפואית, ידי חובתם, בכך שצירפו לכתב התביעה חוות דעת של רופא שאינו מומחה בתחום, לעניין נכויותיה של התובעת.
בית המשפט הבהיר כי על פי תקנות סדר הדין האזרחי, אין כלל חובה לצרף לכתב הטענות חוות דעת של "מומחה רפואי" דווקא, כמשמעות מונח זה בתקנה 125, ודי ב"חוות דעת" של מומחה סתם, שכן על פי תקנה 125, המונח "מומחה" כולל גם רופא "סתם"., כמו גם מומחה רפואי.
דהיינו, מבחינה דיונית צרופה, התובעים אפילו לא נדרשים לצרף לכתב טענותיהם חוות דעת של רופא הנושא בתואר מומחה. קל וחומר שאין הם נדרשים לצרף דווקא חוות דעת של מומחה בתחום מסויים.
מכאן, שעל מנת לעבור את הסף הנדרש לצורך הגשת כתבי טענות ערוכים כהלכה, די בצירוף חוות דעת של "רופא סתם", אפילו אינו מומחה, ובמצב זה, אין כל מקום לטענה בדבר תחום מומחיותו, הפורמאלי של אותו רופא.
בית המשפט קבע, כי גם מעבר להיבט הדיוני הצרוף, אין כל מקום לפסול מראש חוות דעת רפואית, שניתנה ע"י מומחה רפואי בתחום מסויים, רק על יסוד הטענה שהיא מתייחסת לסוגיות רפואיות שאינן מצויות באופן מובהק בתחום המומחיות שלו.
האם למשל, כאשר טענת בעל הדין נוגעת לתחום התמחות ספציפי כמו אורטופדיה של כף היד, תפסל על הסף חוות דעת של אורטופד שאינו מומחה בתחום ספציפי זה? בנושא זה בית המשפט העליון פסק כי כאשר נוירולוג חיווה דעתו בדבר נכותו הנפשית של הנפגע, לא היה בכך כדי להצדיק את קביעת בית המשפט שלא הובאו בפניו ראיות בדבר הנזק הנפשי.
יתכן, שבמקרים קיצוניים, כאשר מוגשת חוות דעת רפואית, עליה חתום רופא שעל פני הדברים ניסיונו הרפואי, או מומחיותו, הם בתחום שאין לו כל נגיעה לנושא חוות הדעת, ניתן יהיה לקבוע שמגיש חוות הדעת לא עמד בחובה לצרף לכתב טענותיו חוות דעת רפואית שיש בה כדי להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו (תקנה 127).
דוד סער, עו"ד
