שאלה זו עלתה בערעור בבית המשפט העליון בפס"ד ע"א 7550/08 מכללת איסט לונדון נ' גיל סתון ואח'. במקרה זה דן ביהמ"ש בעניין בו מכללת איסט לונדון עשתה הסכם עם חברה ישראלית אשר תשמש כנציגתה של המכללה בארץ (להלן: "המערערת"). ההסכם נחתם בשנת 1998 והכיל תניה ולפיה כל צד יוכל בהודעה חד צדדית של 6 חודשים מראש להביא לסיומו של ההסכם.
בתאריך 7.2.2001 עשתה מכללת איסט לונדון שימוש בתנייה זו והביאה לסיום הקשר עם המערערת.
לטענת המערערת צעד זה גרם לה שכל השקעותיה בסניף ירדו לטמיון ומכאן הגישה את תביעתה בשנת 2005 כנגד מי שהיו בעלי מניות בחברה המערערת באותה התקופה ונושאי המשרה בה (להלן: "המשיבים") בטענה כי הסכמתם לתנייה זו בהסכם לקתה ברשלנות.
לטענת המשיבים- חלה התיישנות על התביעה היות וההסכם נחתם בשנת 1998 ומכאן שעד שנת 2005 עברו 7 שנים. ביהמ"ש קמא קיבל את טענתם של המשיבים ומכאן הערעור.
ביהמ"ש העליון יוצר הבחנה בין "מועד יצירת הסיכון" לבין "מועד התגלות/התרחשות הנזק".
ע"פ ס' 6 לחוק ההתיישנות התשי"ח- 1958 נקבע כי תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה ביום בו נולדה העילה. בעילה בגין עוולת הרשלנות יש צורך גם ברכיב הנזק.
מרוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה" שפירושו, כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו.
התביעה דנן הינה תביעה בגין עוולת הרשלנות אשר הנזק הוא אחד מיסודותיה, על כן לא צומחת עילת תביעה כל עוד לא נגרם נזק!
הסיכון נוצר בעת החתימה על ההסכם בשנת 1998, אך הנזק עצמו נוצר בשנת 2005 עת בוטל ההסכם בין השתיים.
אשר על כן, לא נוצרה התיישנות וביהמ"ש העליון החזיר את התיק לביהמ"ש קמא להמשך הדיון הענייני בגין עוולת הרשלנות.
דוד סער, עו"ד
