סוגיה חשובה ביותר בניהול הליך הינה בחינת השאלה, האם על התובע לדרוש בכתב התביעה ריבית והצמדה מיום זכאות / היווצרות העילה ועד ליום הגשת התביעה, אם לאו? ובמידה והתובע אינו דורש זאת בכתב תביעתו, האם יכול הוא לדרוש זאת בהמשך ההליך, או שמדובר בסעד כללי שאין צורך לבקשו בכתב טענות? לסוגיה זו ישנה השלכה גם לסכום האגרה שעל התובע לשלם בהתאם לגובה התביעה.
ככלל, תקנות סדר הדין האזרחי קובעות כי אין צורך לבקש סעד כללי. בפסיקת בית המשפט העליון, תקנה זו פורשה כך, שאין צורך לחשב ולדרוש את הריבית וההצמדה מיום הזכאות לסעד ועד למועד הגשת התביעה.
הנפקות לכך היא, שחישוב סכום הריבית וההצמדה והכללתו בסכום התביעה מקפיצה באופן משמעותי את גובה האגרה המשולמת, דבר שגורם להוצאה מיותרת. כמו כן, ניתן לדרוש את סכום הריבית וההצמדה בסיום ההליך – דהיינו, בהגשת הסיכומים, והדבר לא ייחשב להרחבת חזית אסורה.
יחד עם זאת, מומלץ לבקש מבית המשפט בכתב התביעה לפסוק ריבית והצמדה מיום היווצרות העילה, ולעיתים אף כדאי לציין את הסכום הנדרש, אך אין צורך לכלול סכום זה בסיכום הכולל הנתבע.
ההלכה בסוגיה זו סוכמה בבית המשפט העליון בע"א 552/88 כמפורט להלן:
"הכלל הוא שפוסקים ריבית מיום היווצרות העילה ולא מיום הגשת התביעה , למשל מיום הפרת החוזה….או יום תיקון הנזקים … כמו כן מדובר בסמכות שבשיקול דעת. אין צורך לדרוש זאת בכתב התביעה ואין מדובר בהרחבת חזית.
…ריבית או הפרשי הצמדה הם בגדר סעד כללי, שבית המשפט רשאי לפוסקם מכוח תקנה 14(ב) גם כאשר לא נתבקש לפסוק כן" ( י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 157; וראה:נ ע"א 234/78 [2], בעמ' 549, והאמור לעניין זה בתקנה 9(7) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כפוף לעניין זה לאמור בתקנה 14(ב) הנ"ל ולפרשנותה המקובלת.
… חוק פסיקת ריבית והצמדה מסמיך את בית המשפט לפסוק ריבית כבר מיום היווצר העילה, "וכבר נאמר לא אחת, שרק במקרים נדירים ובנסיבות מיוחדות יימנע בית המשפט מעשיית שימוש מלא בסמכות זו (ראה ע"א 324/84; ע"א 160/84 והאיזכורים שם)" (ע"א 107/86, 113[1] הנ"ל, בעמ' 523)".
