בית המשפט קבע ברע"א 8019/06 ידיעות אחרונות בע"מ נ' מירב לוין ( ניתן ביום: 13.10.09 2009), כי בטרם ינתן צו לגילוי מסמכים, תבחן "מידת ההכבדה על צד לדיון" וכי במסגרתה תבחן גם מידת הפגיעה בפרטיותו. כיצד מאזנים בין זכות התובע לפרטיות לבין זכות הנתבע להתגונן כראוי?
בית המשפט ציין כי אמנם אין בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981, כדי למנוע בהכרח גילוי מסמכים, וזאת בהתבסס על סעיף 32 לחוק, המקנה לבית המשפט סמכות להתיר שימוש כראיה אף בחומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות, ובהתבסס על סעיף 35 הקובע כי הוראות החוק לא יגרעו מהוראות דין אחר, ובכלל זה אף תקנות סדר הדין האזרחי המסדירות את ענין הגילוי (ע"א 174/88 גוזלן נ' קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון, פ"ד מב(1) 563 (1988)).
ועם זאת, הגם שניתן על פי דין להשתמש במידע הפוגע בפרטיות בהליך משפטי, יש לאזן בין זכותו של בעל דין להתגונן, לבין זכות הצד שכנגד לפרטיות. האיזון בין הזכות לפרטיות לבין זכויות יסוד חוקתיות אחרות נדון לא פעם בהקשרים שונים בפסיקה (אל מול הזכות להפגין: בג"צ 2481/93 דיין נ' ניצב יהודה וילק, פ"ד מח(2) 456 (1994), אל מול עיקרון פומביות הדיון: בג"ץ 1435/03 פלונית נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, פ"ד נח(1), 529 (2003)). הוא אף נדון במישרין בהקשר של הזכות לפרטיות אל מול האינטרס החברתי של עשיית הצדק במסגרתם של הליכים משפטיים (ע"א 1211/96 עו"ד יורם ל. כהן מפרק נ' נשיונל קונסלטנטס פ"ד נב(1) 481, 499-500 (1998)).
הפסיקה הבחינה לעניין זה בין מי שהינו צד להליך, ובפרט התובע, ובין מי שהינו זר להליך. ככלל, נקבע כי תובע אינו יכול להישמע בטענה לפיה זכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף לפני הנתבע ראיות שהן רלוונטיות לביסוס הגנתו, היינו, כי אין לקבל ככלל את השימוש בטענת הפרטיות כ"חרב". כל זאת בכפוף כמובן עדיין למבחן של רלוונטיות. מקום בו מדובר בצד זר לצדדים יש לבחון אם אין מדובר ב"מסע דיג", ואם לא ניתן לבסס טענה זו או אחרת בראיות חלופיות, אשר אין בהן פגיעה בפרטיות. כשצד לדיון מבקש שלא לחשוף מידע הפוגע בפרטיותו, יש להידרש למבחן הרלוונטיות ולמבחן ההכבדה, או במילים אחרות – הדיון באיזון בין הזכות לפרטיות לזכות להתגונן בהליך אזרחי מחזיר את בית המשפט לנקודת המוצא והיא: מבחן הרלוונטיות ומבחן ההכבדה.
דוד סער, עו"ד
