סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 קובע תקופת התישנות בת 7 שנים לתביעות אזרחיות.
סעיף 6 לחוק קובע כי ההתיישנות תחל ביום שבו נולדה עילת התובענה, אולם סעיף 8 לחוק קובע כי מקום בו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
במידה ומדובר בתביעה בנזיקין תחול הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ולפיה:
"מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום בו אירע אותו נזק. לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק אלא שבמקרה אחרון זה תתישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".
מהו היחס בין סעיף 8 לחוק לבין סעיף 89(2) לפקודה? הפסיקה (ע"א 2728/06) קבעה כי סעיף 89(2) לפקודה מתייחס אך ורק לנזק שהתגלה באיחור, אולם אם רכיבים אחרים של העוולה כגון רכיב ההתרשלות או רכיב הקשר הסיבתי התגלו באיחור, יחל מירוץ ההתישנות מיום גילויין של עובדות אלו ומגבלת עשר השנים לא תחול על התובע.
מהו הכלל לעניין גילוי הקשר הסיבתי? הפסיקה (ע"א 4114/96) קבעה כי ישנם מקרים שבהם מחלה אובחנה, אולם טרם קבע המדע קשר סיבתי בין המחלה או הנזק לבין המחדל של המזיק, ולפיכך אין להטיל על התובע את החובה "לדעת" את הקשר הסיבתי. מאידך, די בקצה חוט המצוי בידיו של התובע ואין צורך בידיעה שלימה.
אי לכך, גם אם ניזוק חושש כי תביעתו התיישנה, עליו לפנות ליעוץ משפטי ולברר זאת. יתכן ולא הכל אבוד ואולי ניתן יהיה למצוא דרך להתגבר על משוכת ההתיישנות.
דוד סער, עו"ד
