סעיף 6 לחוק ההתיישנות,התשי"ח-1958 קובע את הכלל לפיו מתחילה תקופת ההתיישנות ביום בו נולדה עילת התובענה. חריג לכלל זה מצוי בסעיף 8 לחוק, הקובע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע כי:
"לענין תקופת התיישנות בתובענה על עוולות – "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."
כיצד מתיישבת הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין עם הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות?
לפי ההסדר שבסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, תחול התיישנות לכל היותר כעבור עשר שנים מיום אירוע הנזק, אף אם טרם חלפו שבע שנים מיום שנתגלה הנזק. זאת בניגוד להסדר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע תקופת התיישנות מלאה בת שבע שנים מיום גילוי העובדות המהוות את עילת התובענה. בע"א 1254/99 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ , נד (2) 535 (2000) נפסק כי ההסדר שבסעיף 89(2) לפקודה הוא הסדר ספציפי הדוחה את הוראות סעיף 8 לחוק, אולם, הוא "אינו בא לגרוע מן ההסדר הכללי בעניינים אחרים שבהם הגילוי המאוחר אינו מתייחס לרכיב הנזק כי אם לרכיבים אחרים של עילת התביעה".
במילים אחרות, אם נזקו של אדם נתגלה באיחור כמו גם הקשר הסיבתי בין נזקו לבין העוולה, הוא יכול להתגבר על טענת ההתיישנות הפוטנציאלית של הנתבעים הן מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות והן מכוח סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. (ראו גם ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ (ניתן ביום: 12.7.10)).
דוד סער, עו"ד
