לאור זאת, הגישו המשיבים בקשה למחיקת הערעור עקב האיחור בהגשתו. לטענת המשיבים שליח מטעמם מסר את העתק פסק הדין לב"כ המבקשת ואף החתים אותה על כך. לטענתם המדובר בהמצאה כדין, ולכן יש למנות את הימים להגשת הערעור ממועד המצאה זו.
המערערת מנגד, טענה כי יש למנות את מספר הימים להגשת הערעור ממועד קבלת פסק הדין המקורי בדואר, וזה הומצא רק בשלב מאוחר יותר. כן טענה המערערת כי העתק פסק הדין שהתקבל, הינו תדפיס שהוצא מאתר נט המשפט, שאינו חתום ועל כן אינו מהווה המצאה כדין.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה למחיקת הערעור, אלא שקבע הוא, כי עותק פסק הדין שהומצא לב"כ המשיבים החתום בחתימה אלקטרונית עומד בדרישות הדין. כמו כן, גם אם נאמר שנפל פגם בהמצאה שבוצעה, הרי שמדובר בפגם טכני בלבד, שכן סוף סוף, פסק הדין היה מצוי בידי המערערת.
יחד עם זאת, וחרף הקביעה כי ההמצאה בוצעה כדין, סבר ביהמ"ש כי יש מקום ליתן למערערת אורכה להגשת הערעור, תוך חיובה בהוצאות משפט, שכן מדובר באיחור שאינו ארוך משמעותית ושנית אין אינדיקציה ממשית לכך שמדובר בזלזול מכוון בהוראות הדין. כמו כן, וחשוב מכל, הערעור מגלה בתוכו שאלות הראויות להידון.
למערערת ניתנה האפשרות להגיש את הערעור, אם כי חוייבה היא בהוצאות בסך 8,000 ₪ לטובת המשיבים.
דוד סער, עו"ד
