כלל ידוע הוא במערכת המשפט הישראלית, כי על "פסק-דין" שניתן ע"י ביהמ"ש, ניתן לערער בזכות, ללא צורך בקבלת רשות לכך. מאידך גיסא, על "החלטה אחרת" של ביהמ"ש, ניתן לערער רק לאחר קבלת רשות ערעור ובקיצור הגשת בר"ע.
"החלטה אחרת", מהי?
המדובר בהחלטה של בית משפט, אשר אין בה משום פסק דין המסיים סופית את הדין, במילים אחרות עסקינן במעין החלטת ביניים, אשר אינה סוגרת את התיק ומעבירתו לארכיב, כפי שקורה במקרה של פסק דין. דוגמא לכך: החלטה של ביהמ"ש לקבל בקשה של אחד מבעלי הדין, לבטל פסק דין שניתן כנגדו בהיעדר הגנה. החלטה זו אינה מסיימת את ההליך, נהפוך הוא, בזכות החלטה זו, שערי בית המשפט נפתחים בפני אותו בעל דין, שיהא זכאי כעת לקבל את יומו בבית המשפט.
אלא שבמהלך שנת 2009 פרסם שר המשפטים את צו בתי משפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009. מאחורי חקיקת הצו עמדה התפיסה, לפיה יש לבצע ייעול של ההליכים בבתי המשפט זאת באמצעות הפחתת בקשות רשות הערעור המוגשות לבתי המשפט (יותר מאלף בקשות מדי שנה).
במסגרת הצו פורסמו מספר "החלטות אחרות", בהן כאמור לא תינתן רשות לערעור מיידי, כי אם רק בסוף ההליך כולו, ואלו הן (בתמציתיות בלבד):
- החלטה בעניין קביעה ושינוי של מועדי דיון ומועדים להגשות בקשות, תגובות, כתבי טענות וכיו"ב.
- החלטה בבקשה להארכת מועד הקבוע בחיקוק.
- החלטה בנוגע להיקף כתבי טענות.
- החלטה בעניין שלבי הדיון בהליך.
- החלטה בעניין הזמנת עדים, סדר שמיעתם וכו'
- החלטה בעניין סדר הבאת עדויות ואופן הגשתן.
- החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה.
- החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד ושיעורם.
- החלטה ליתן רשות להגן ולקבל התנגדות לביצוע שטר וכו'
- החלטה בעניין גילוי מסמכים.
מכל האמור לעיל עולה כי לעו"ד ו/או לבעל דין, אשר אינו מעוניין בהמשך ניהול הליכי סרק (לדידו כמובן), מומלץ להשקיע את מרב מאמציו ומשאביו כבר בפתיחת ההליכים והבקשות הרשומים מעלה, שאילולא כן, יאלץ להמתין עד לסוף ההליך כולו, על מנת שישמע ערעורו, אם בכלל.
דוד סער, עו"ד
